השבוע התחדדה לי ההבנה למה אנחנו נקראים עם סגולה. פשוט, כי אנחנו אוהבים סגולות. אם זה לשים פנינה מתחת לכרית של יולדת, לשמור עלה של ערבה חבוטה בארנק, להצליף בחבר מימין עם בצל ירוק בליל הסדר, לאכול מצות בראש השנה, לא לזרוק את ארבעת המינים אחרי סוכות (אתגר לא קטן לנשות ישראל), לשנות את השם וכו'. אנחנו נעשה הכל כדי להבטיח לעצמנו עסקה טובה, הצלחה בניתוח, לידה קלה, זיווג הגון ומה לא.
בימים אלה כל הרשת מסוחררת מסגולה שנהוג לעשותה בנר שמיני של חנוכה: להטמין קוויטל עם בקשות ותחינות בתוך החנוכייה; ובחנוכה הבא ניווכח לגלות שכל בקשותינו התמלאו, בזו אחר זו בעזר ה'. אני לא יודעת מה אתכם. אני לא הולכת להחמיץ את הסגולה הזאת.
אז מה יש בסגולות שכל כך תופס אותנו?
אני חושבת שיש בהן משהו כייפי ובלתי מחייב. ברצותנו, נאמץ אותה, נפעל לפי ההוראות ונצפה לישועה. בשונה מן המצוות שהן בסך הכל מתיישבות לנו עם ההיגיון, הסגולות הן פעולות רוחניות וחבוי בהן משהו מיסטי. היופי בסגולה זה האמונה שלנו בה וסביר שבלעדיה היא לא תפעל את פעולתה.
לאחרונה חיפש בני ישיבה גבוהה ללמוד בה. אל תטעו, חברים. לחפש ישיבה גבוהה ב-2021 זה כמו לחפש מחט בערימת שחת. מתוך 90 ישיבות הפזורות מקרית שמונה ועד אילת, מה הסיכוי למצוא ישיבה במיקום אטרקטיבי, עם שיטת לימוד מעניינת, שהחבר'ה בה נחמדים ומרימים את הראש מידי פעם מעל דפי ה'גמורא' ושתהיה מספיק רחוקה מהבית? אתגר.
לאחר ששנת הלימודים החלה וילדי חד ההבחנה הבין שהוא מתעכב עם בחירת ישיבה, הוא החליט לנסוע להתפלל על קבר האדמו"ר משטפנשט, רבי אברהם מתתיהו פרידמן זצוק"ל, הקבור בנחלת יצחק בגבעתיים. לרבי משטפנשט מגיעים במיוחד ולא על הדרך, מבקשים בקשה אחת בחוזקה ורואים ישועות. לנו יש מנוי לקבר האדמו"ר משטפנשט (זול בפער ממנוי לבריכה) ואנו זוכים לפקוד אותו תכופות. אומן של גוש דן. נחזור לילדון, הוא סיפר לי שהוא התפלל בחוזקה בקבר האדמו"ר. וראה זה פלא, כעבור יומיים - בינגו! נמצאה הישיבה המיוחלת. איזה מרגש, טאטע.
מה שילדי הקט לא יודע, שכאשר הוא נסע להתפלל אצל האדמו"ר, אני התפללתי בחוזקה בבית, ככה עם פיג'מה ונעלי בית. לא רק על מציאת ישיבה, אלא על עוד כל מיני עניינים הקשורים לאותו חיימק'ה שלי, והם שמורים במערכת השמיימית ביני לבין קוני.
למחרת היום הייתי עם דמעות כשראיתי אותו אורז תיק, תפילין וספרי קודש. הוא ניגש להכין לעצמו קפה ואמר לי כמשיח לפי תומו: "אגב, החלטתי למכור את האופנוע...". בוםםם.
זה הסוד בחינוך ילדים, לא לעשות עניין. כלפי חוץ כמובן. כאשר הילד בה לספר לי שהוא רוצה לקנות אופנוע, החרשתי. אם הייתי מתווכחת איתו או מטילה וטו, סביר שהיינו נכנסים למלחמת עולם כאשר בסופה הוא היה מנצח. עובדה, הוא קנה אופנוע בדיוק כפי שהוא רצה.
אבל 'כבולעו כך פולטו'; כמו שבלעתי את עניין האופנוע בקושי רב אבל באצילות מופתית (תרשו לי, בהחלט התעליתי על עצמי), כך גם זה נפלט, כעבור פחות מחודשיים.
מסקנה: להתפלל לה' יתברך בפיג'מה, זו סגולה בדוקה.