לפני מספר לילות התקשיתי להירדם. גיל ארבעים זה השמונים החדש. אמרתי 'שמע ישראל' ו'מזמור לתודה' ולא קרה כלום. התחלתי למלמל את 'תפילת חנה' ואת 'אז ישיר' (כל מה שלמדנו בעל פה בכיתה ח') ועדיין לא נרדמתי. התהפכתי מצד לצד, הסתכלתי בשעון וחשכו עיניי, כבר 4:40. עוד מעט יפציעו איילת השחר, עמוד השחר ועלות השחר וכל הביטויים שלמדנו בשיעורי משנה בכיתה ח' (אף אחד לא באמת לומד בכיתה ח', צוחקים אתכם), ואני אוטוטו צריכה לקום לשחר של יום חדש. זה-לא-קורה-לי.
מותשת ומובסת עשיתי את מה שנמנעתי מלעשות כל השעות - הדלקתי את הנייד; שאפילו הוא היה מצוי בהכנות אחרונות ליום הבא. הייתי די ערנית לצערי, אבל בראש הייתי גמורה מעייפות. ידעתי איזה יום מחכה לי והבנתי כבר איך הוא עומד להיראות.
אז מה עכשיו? אין לי כוח להיכנס למייל או לחשבון הבנק. עוד לא נכנסה משכורת, אז במילא לא השתנה כלום מאתמול. סרט? לא אספיק, אני עוד שנייה חוזרת לניסיונותי הכושלים לישון. אולי פרק בסדרה? אין לי סבלנות עכשיו. טוב, בלית ברירה פתחתי את הוואצאפ. השם הראשון שנתקלתי בו היה של המתבגרת הצעירה בבית, שבטח נמצאת עכשיו בחרופ של החיים. אין צדק בעולם!
פתאום נזכרתי בכל מיני עניינים חשובים ששכחתי לומר לה, והנה מצאתי זמן מעולה לעשות זאת. התחלתי להקליד, רשימת הנושאים הלכה וגדלה. אתם ודאי תוהים מה היו אותם עניינים דחופים, ותשובתי היא: חובקי עולם. בקלות רבה אני יכולה להעמיד רשימת טענות לכל מתבגר שלי, בכל שעה וכמעט בעיניים עצומות.
זה התחיל בכביסה ששכחה, והכלים שהשאירה, והלימודים שהפסידה, והתרגול במתמטיקה שהבטיחה, והאוטו המלוכלך שהחזירה, והחולצה שהעלימה, והבוילר שהדליקה ופתאום נזכרתי בשרשרת שהשאילה בחגים ונעלמו עקבותיה. סיימתי ושלחתי, לא לפני שחתמתי באיחול: "יום נפלא שיהיה" וחזרתי לנמנם כחצי שעה.
בעשר בבוקר התקבלה הודעה. בחיים!!! לא תצליחו לנחש כיצד הגיבה המתבגרת להודעה שלי.
בואו ניקח רגע להבין משהו ואני מבטיחה לחזור לזה, בלא נדר.
מתי אנחנו באים בטענות ובביקורת כלפי הסובבים אותנו? רמז: תמיד באותו הזמן. הזמן שבו אנחנו יוצאים מאיזון ומאבדים את ה'סנטר' (המרכז) שלנו. בזמן שבו אנחנו לא בטוב עם עצמנו, בלי שום קשר לפעולות של מי שנמצא מולנו. זה חוק ברזל וככה זה עובד. בואו ננסה הפוך, כשאנחנו נינוחים ורגועים שום דבר שיקרה לא יצליח לערער אותנו. לא החדר ששכחו לסדר, לא "הזמנתי 15 חבר'ה ל'על האש' עוד שעה", לא טלפון מהמורה לאמהרית ואפילו לא השכנים שקודחים כל היום.
הבשורה המרגיזה היא - שזה אף פעם לא האירועים שבחוץ, אלא מצב הנפש שלנו הוא הקובע (לפולנים שבחבורה: סורי, אין את מי להאשים הפעם), זה תמיד אנחנו.
ברור לכל שכשאנו חסרי סבלנות, זה לא זמן טוב לשלוח הודעה למתבגרים שאנחנו משתדלים להעצים ביומיום ולנהל עימם תקשורת מקרבת. בארבע לפנות בוקר במצב של תסכול וחולשה, עדיף לפתוח את ערוץ אלג'זירה ולא לשלוח מסרים לאנשים אהובים.
נחזור למתבגרת שהפתיעה.
להודעה מלאת טרוניות כמו ששלחתי, אין תגובה בעולם שהייתה מניחה את דעתי. כך חשבתי. אך התשובה של הילדה הפתיעה והצליחה להמיס לי את הלב בשנייה. היא החזירה הודעה ארוכה ופתחה בשורה שעשתה את כל העבודה: "אמא, אני אוהבת אותך ואת צודקת בהכל". מה? לא... התכוננתי... לזה...
אפילו אם אמא יצאה מאיזון, לפחות הלב של הילדה במקום.
Talmazav10@gmail.com