שלשום שאלתי את בני שמסיים אוטוטו שיעור א' בישיבה: "אז איך זה ללמוד תורה כל היום?" להפתעתי הוא ענה: "זה כבר הפך להרגל, דבר שבשגרה". כמה מופלא שהתורה הופכת להיות הרגל וחלק משגרת האדם היהודי, חשבתי. ולא, לא המשכתי לנבור בסוגיה כיצד הופכים לימוד תורה שגרתי למשהו מיוחד. עצרתי שם והסתפקתי בתשובת הבן. קצת נחת, מה קרה?
אח שלו (בני הבכור), בונה יחידת דיור. איכשהו צמחו בביתנו אנשים עם ידיים טובות שיודעים לעשות עוד דברים מלבד להקליד במקלדת, בטוב ה'. בשבוע שעבר הוא הזמין פועל למלאכת הריצוף. לאחר ארבעה ימים של עבודה משותפת שלהם בריצוף היחידה, התקשר אליי בני וסיפר לי שהוא תפס את חמודי (הפועל) משקר לו. והוא החליט לעמת אותו עם השקרים.
השיחה נשמעה כך:
בני: חמודי, אתה שיקרת לי?
חמודי: כן, שיקרתי לך (עם ר' מתגלגלת).
בני: אז אתה שקרן.
חמודי: שיקרתי לך, אבל אני לא שקרן.
בני: שיקרת לי כבר ארבע פעמים מתחילת השבוע, אז אתה שקרן חמודי.
חמודי: אני משקר, אבל אני לא שקרן.
סוף השיחה.
אז מה, כל מי שמשקר הוא שקרן?
מספרים על טיטוס, שנשלח לאי כרתים כדי להפיץ את הנצרות בקרב כופרים. משימתו הייתה קשה, כיוון שאנשי כרתים סבלו מפגמים מוסריים. הזהירו אותו לפני צאתו למשימה: "וכבר אמר אחד מהם, בני כרתים כזבים (שקרנים) הם"; אחד האנשים מכרתים קבע: "כל אנשי כרתים שקרנים".
עכשיו ככה, תחזיקו ראש וקחו נשימה עמוקה: אם האיש מכרתים דובר אמת, וכל אנשי כרתים אכן שקרנים - משמע שגם הדובר (כשאר אנשי כרתים) - משקר. ואם הוא שקרן (כשאר אנשי כרתים), גם טענתו שכל אנשים כרתים שקרנים (משקרים תמיד) - היא שקר. ואם זה שקר (כלומר - אין זה נכון שכל אנשי כרתים שקרנים), הרי יש ביניהם גם דוברי אמת. כל החפירה המעייפת הנזכרת לעיל נקראית: 'פרדוקס השקרן'.
פרדוקס סבוך זה, המתאים באופן מובהק למבחן פסיכומטרי, הזכיר לי את הקביעה המוזרה של חמודי (הנוהג לשקר וטוען שאינו שקרן).
המשנה במסכת בבא קמא כותבת: "שור תם שנגח שלוש פעמים נעשה מועד"; שור שהעידו עליו שנגח שלוש פעמים, סביר להניח שינגח גם בפעם הרביעית, ולכן נקרא 'שור מועד'. מקרה שקרה שלוש פעמים, אנו אומרים שזו דרכו, וכך יקרה גם בעתיד.
לפי הנחת יסוד זו, מצבו של חמודי לא מזהיר. מכיוון ששיקר לבני ארבע פעמים בארבעה ימים, סביר להניח (בוודאות) שישקר גם בפעם החמישית.
ככה רוכשים מידה רעה- פעם אחר פעם, אחר פעם (ושוב). מעגלים פינות ולא עושים עניין. משקרים פה ושם בקטנה ולא מתרגשים. עד שהמנהג הופך להרגל. לא מזמן שמעתי מישהו אומר שלרמות את רשויות המס במדינה, זו מצווה של ממש (שו"ע שם, שם). הבן אדם ארגן לעצמו היתר שמנקה לו את המצפון ומאפשר לו להמשיך לנהוג באותה הדרך מול רשויות המס.
שימו לב, שבתוך המילה 'הרגל', מסתתרת המילה - רגל; רגל כובשת שביל ויוצרת דרך. מנהג שנוהגים אותו שוב ושוב הופך לדפוס התנהגות ולדרך קבע.
השאלה הגדולה היא: איזה מנהגים נרצה להפוך להרגלים, שביחד יתוו את דרך חיינו?
נ.ב. בסיום כתיבת שורות אלה הגיעה הידיעה המרעישה על פיזור הכנסת ומתחתיה הכיתוב: 'בשורות טובות'. והרי לפנינו מנהג שהפך להרגל.