פעם שאלתי יהודי שמקפיד להתפלל שלוש תפילות במניין, מהו זמן התפילה הכי קשה עבורו: שחרית, מנחה או ערבית? שיערתי לעצמי שתשובתו תהיה מן הסתם תפילת שחרית, בגלל שהיא מצריכה לקום השכם בבוקר וגורמת לאדם להיתלש מן המיטה הנוחה. או אולי בעצם, תפילת ערבית - עד שהאדם מגיע לביתו בסוף יום מפרך, הוא שוב מוצא עצמו יוצא לבית הכנסת.
להפתעתי הרבה, בחר היהודי דווקא במנחה. מה כל כך קשה בזמן תפילת מנחה? זו תפילה שזמנה בצהרי היום, בדיוק באמצע: עבודה, פגישה, דיון, הרצאה, חתימה על עסקה או ארוחת הצהריים. "לכן זה אתגר לא קטן להתפנות באמצע היום מכל העיסוקים ולהתפלל מנחה במניין", סיכם בפני היהודי.
בשבוע שעבר תפס אותי רגע של ייאוש. אחד כזה שתוקף אותי בתדירות די נמוכה, תודה לאל. ובכל זאת תוקף. באותו הרגע התקשיתי למצוא את האור בקצה הסלון. ארבעת המנועים הדולקים בתוכי כבו, למעט מנוע אחד שגם הוא היה עם מצבר גמור. ובעיקר הרגשתי היעדר מוטיבציה להמשיך בעיסוקיי כרגיל.
אממה, גם כשתוקף אותי רגע כזה, הגלגלים בראש ממשיכים לעבוד. נו, מה?
הדיבור הפנימי שלי, אשר נוהג לייצר מתוכי תקווה אפילו ממרתפי הנפש ומתגייס לרוב לעזרתי, נדם ופינה מקומו לשדון שרקד על כתפי. ושלא כמאמר חווה אלברשטיין, הייאוש נעשה לגמרי לא נוח, עבורי.
פתאום הדהד במוחי המשפט שרבי נחמן מברסלב היה צועק לתלמידיו: "אין שום ייאוש בעולם כלל". אבל רבינו, אם יורשה לי, אני מרגישה ברגע זה ממש (!) ייאוש מוחלט, אז איך הרב קובע נחרצות שאין ייאוש? ועוד בעולם כלל? כאילו לא קיים ייאוש בכלל בעולמו של טאטע? ואם אין ייאוש בעולם כמאמר רבינו, אז מהי אותה תחושת כבדות שאני חשה כעת?
לרוב, אנשים לא יעמדו בראש חוצות ויספרו על רגעי הייאוש שלהם (מחמת בושה/הדחקה). אבל אנחנו, יחידי הסגולה (קוראי הטור שליט"א), עמידים ומסוגלים לחטט בפצעים ואף לצאת מהם בשלום ובעיקר, בבריאות איתנה.
אז מה הסיפור עם הייאוש, קיים או לא קיים?
כשאנו חווים קושי, צער או חיסרון כלשהו, המביאים אותנו לתהומות העצבות, אנו יודעים בתוך תוכנו שזה חלק מתוכנית אלוקית רחבה יותר ושיש בורא לעולם, והוא עילת העילות וסיבת הסיבות (זה לא רק שיר מסתבר). ולכן על אף שאנו מרגישים באותה העת פחות מושגחים, לכאורה, אנו יודעים היטב שה' יתברך נושא אותנו על כפיים.
לאור זאת קובע רבי נחמן ש"אין ייאוש בעולם כלל". כי בעולם של ה' הכל מושגח בכל עת ובכל זמן, לכן לא קיים ייאוש במציאות של השגחה אלוקית.
אז מה נעשה כשרוחנו נופלת?
רבי נחמן מייעץ לנו: "צריך לדון עצמו לכף זכות ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, כדי לחזק עצמו שלא ייפול לגמרי" (ליקוטי מוהר"ן א', ל"ד). מאז היותנו ילדים בגן לימדו אותנו ללמד זכות על אחרים. מה שכן, שכחו ללמד אותנו ללמד זכות על עצמנו. מיומנות שצריך לרכוש.
אז מה עניין התפילות לייאוש?
מי שקבעה את תפילת הלחש לדורות היא חנה. ומתי היא עושה זאת? כשהיא בשאול תחתיות ובצער עמוק על כך שאינה מצליחה להתעבר. במקום הכי נמוך בו חנה נמצאת, היא לא נופלת לייאוש אלא בוחרת לקום ולהתפלל לה'.
כשהרוח נפלה - אין כמו תפילה!
מוקדש לעילוי נשמת נועם רז הי"ד