לאחרונה יצאו למעלה ממיליון מתבגרים (גיל שלוש ומעלה) לחופש הגדול. בהתחלה הם מתלהבים ומשתוקקים לייצר לעצמם לו"ז יומי צפוף, מלא במשמעות. בחלוף חודשיים התמונה היא כזאת: בשתיים בצהריים הם מגרדים עצמם מהמיטה, מתאוששים בסביבות ארבע חמש, מתעדכנים מהנעשה במסך הקטן ויוצאים בעשר בלילה עד שיכירו בין תכלת לכרתי.
לפני כמה שנים, ביום השני של החופש הגדול, ישבתי עם אחד המתבגרים בבית ושמעתי ממנו בלהט, נאום חוצב להבות לגבי הלו"ז המדוקדק שהכין ליום המחרת, שהיה עמוס כולו בתפילה, תורה ומעשים טובים. היו שם - תפילת השחר בנץ, לימוד דף יומי, עבודה כחמש שעות, ביקור אצל סבא וסבתא, מפגש עם חברים ועוד. נשמע מבטיח. תודה ה', מה צריכה יותר הבת אדם?
בלילה נכנסתי לחדרו, ועל המדף למראשותיו היו מונחים ארבעה שעונים מעוררים – הנייד, שעון הספורט, שעון אנאלוגי מהתקופה הוויקטוריאנית (שיכול להעיר מתים מקברם) ושעון מעורר קטן אך נודניק גדול. הוא תירץ את זה בכך שסוללת השעונים הללו בוודאי תיאלץ אותו לקום.
למחרת, בסביבות השעה חמש, השכמתי קום לג'וגינג בוקר, כשיצאתי שמעתי את אחד השעונים מתחיל במלאכת ההשכמה. בהמשך יצאתי לקניות בסופר וכשחזרתי שמעתי צלצולים במגוון דציבלים, מארגנים לו קונצרט קטן מעל הראש. ברבע לעשר נגשתי לחדרו, הצצתי עם הראש פנימה ואמרתי: "רצית לקום, זוכר?", והוא ענה: "כן כן, כבר", והניף את השמיכה מעל לראש. יצאתי וחשבתי לעצמי: למי שלא רוצה לקום, גם אלף שעונים מעוררים לא יעזרו.
משום מה נזכרתי באמרה המופלאה המיוחסת לרבי מקוצק: "איפה שקשה לך, שם התיקון שלך". לימים, הוא זכה לעשות שם חתיכת תיקון.
אותו עלם חמודות (התיכוניסט הבטלן), התגייס ליחידה קרבית בצה"ל, ושם לו"ז הטירונות בנוי מדקות. לצורך ההמחשה: להתעורר בבוקר, ליטול ידיים, להתקלח, לצחצח שיניים, ללבוש מדים, לנעול נעליים עם שרוכים, לסדר מיטה ולנקות את החדר ברמת פנלים ומשקופים, חובה לבצע ב-12 דקות בדיוק, ובמסדר הבוקר המפקד עלול לשאול "מי לא חפף את הראש?" - ומי שלא, צריך להתחיל מההתחלה, רק עם הרבה פחות זמן. כל הפעולות הנעשות במהלך היום במשך כל תקופת הטירונות, מדודות בדקות. נשמע סיוט? זה הרבה יותר מזה.
באחת השבתות ישבנו לפטפט, וביקשתי ממנו תובנה או שתיים ממה שעובר עליו בטירונות. מבלי להשקיע מחשבה רבה הוא ענה: "תובנה מספר 1 - מזל שישנתי כל התיכון מתי שרק אפשר היה, תראי מה קרה לי בסוף. הנשמה שלי ידעה מה עתיד לקרות לי בהמשך". סליחה מכל אותם מתבגרים קוראי הטור הנאמנים, אני מבינה שהייתם שמחים שאסיים כאן. אבל לא, יש המשך והוא אפילו מוקדש לכם באהבה.
הוא המשיך: "תובנה מספר 2 - ואני לא מאמין שאני אומר את זה: למדתי שכל פעולה שאני עושה שמתוזמנת לפי דקות, אני צריך להיות ממוקד בה ורק בה. הראש שלי לא יכול להיות במקום אחר. אני חייב להיות בריכוז מלא כדי לעשות את המשימה הכי טוב ולעמוד בזמנים. ודבר נוסף שקלטתי במשך הזמן: הספק של יום אחד בטירונות, לא משתווה לשבועיים באזרחות".
ואני אומרת - איזה טוב ה'! מבינים למה אסור להשתמט מהגיוס לצה"ל?
להיות נוכחים ברגע - חייל חמוד אחד לימד אותי.
מילים טובות, מחמאות והצעות שידוכים לילדיי:
Talmazav10@gmail.com