לאחרונה צפיתי בסרט בו הגיבורה שרדה התרסקות מטוס בים והצליחה לשחות בכוחותיה האחרונים לאי בודד. עד כאן תסריט של חצי מסרטי הקולנוע לדורותיהם. העניין הוא שבסרט הזה קרה לגיבורה דבר מעניין ששווה להתעכב עליו. למחרת היום, כשהבינה שאין בידה כלום ושום דבר כדי לחיות, היא החליטה לשחות לאיזור ההתרסקות, לצלול למעמקים ולחפש אוצרות שימושיים עבורה מתוך המטוס המפורק. היא משתה מן המצולות שני תיקים כבדים ושחתה איתם בקושי רב לאי. לאחר שהתאוששה מהשחייה המתישה במים הקפואים, היא התיישבה ופתחה את התיקים. לא תאמינו מה היא מצאה בתוכם. שני התיקים היו מפוצצים לא בקופסאות טונה, לא בתירס וגם לא במלפפונים חמוצים, כמו שכולם קיוו, אלא בערימות ארוזות של שטרות כסף.
אז למה חשוב לי להתעכב על זה?
כי באיזה עולם מישהו שמוצא מזוודות גדושות בכסף, מתבאס? קצת חוצפה, לא? במציאות נורמטיבית, אדם שזה היה קורה לו, היה מרגיש בר מזל. הקץ לכל דאגותיו. אבל במציאות של אי בודד, הכסף חסר משמעות. כשהגיבורה פתחה בציפייה את התיקים וגילתה מיליוני דולרים היא הרגישה אכזבה גדולה. כסף? מה אכפת לה מכסף עכשיו. הדבר האחרון שהיה חסר לה באותו הזמן.
יתרה מזאת, היא מצאה שימוש אחר לשטרות הכסף. היא הצליחה להבעיר בעזרתן אש.
פתאום זה היכה בי. יש מציאות בעולם שבה הכסף הוא חסר ערך לחלוטין. בדיוק כמו הסלוגן של המיחזור - הזבל של האחד, הוא האוצר של האחר. רק הפוך.
קצת מזכיר את הביטוי שאלוקים נותן אגוזים למי שאין שיניים. הייתכן? הקב"ה יחלק משאבים או כישורים לאנשים שאין להם מה לעשות איתם? לא נשמע לי. הקב"ה הוא מקור החוכמה ואצלו יש אפס טעויות. זה אנחנו שעוד לא הצלחנו לפצח את האגוזים האלה.
מעשייה קצרה וחוזרים.
מעשה באדם שהיה מהלך במדבר. צפחת המים שבידו התרוקנה וגרונו ייבש. זחל על ארבע על החול הלוהט. אם לא ימצא מים, יש חשש שימות. לפתע, מוכר עניבות בא מולו.
הוא פנה להלך שזחל ושאלו: "אולי אתה רוצה לקנות עניבה?". הביט האיש כלא מאמין וענה: "עניבה, בשביל בן אדם מתפגר מצמא? אני צריך מים לשתות."
פתאום זה היכה בי. יש מציאות בעולם שבה הכסף הוא חסר ערך לחלוטין
לאחר כמה שעות, שוב פגש ההלך רוכל עניבות: "אדוני מעוניין בעניבה?". "לא", השיב האיש בצווחה, "גם אתה באת עם עניבות ולא עם מים את צימאוני להרוות?". המשיך ההלך לגרור עצמותיו על החול הקודח. לפתע הבחין בחומה עם שומרים ובפנים מלון מהודר לתפארת. אך בטרם הספיק להודות על הנס, זקיף משוריין חסם את דרכו והעיף בו מבט שבוחן את ערכו. הרעים בקולו, בידו הכידון: "רגע אחד, לאן זה אדון?". חרחר הגוסס: "אני... למלון". אך אויה, הנווד קרא בבהלה: "הכניסה - עם עניבות בלבד!".
אז יכול להיות שטאטע מחלק אגוזים לאנשים חסרי שיניים? לאאא (אפס תקלות, זוכרים?).
אם קיבלנו אגוזים ואין לנו שיניים, תפקידנו:
- ללמוד להצמיח לעצמנו שיניים.
- למצוא חלופה לשיניים, כמו מפצח אגוזים.
- להתבונן על הסיטואציה מהצד ולהבין שקיבלנו מהבורא מתנה ועדיין לא פיצחנו כיצד לממש אותה, וכאשר יבשילו התנאים נעשה זאת.
אין אגוזים קשים לפיצוח; יש אנשים חסרי יצירתיות.