בשבוע שעבר, ביום חמישי, הובלתי בכנסת כנס בנושא 'חינוך, צעירות ציוניות דתיות - זהות, שייכות ומצוינות', יחד עם אמונה - התנועה לאישה הדתית לאומית. הכנס עסק בתפיסת הזהות הדתית והנשית בקרב נשים דתיות בוגרות החמ״ד, והציג נתונים של סקר עדכני שערך הסוציולוג ד"ר עדו ליברמן ואשר הנו רפלקטיבי למחקר שערכה לפני 20 שנה פרופ' זהבית גרוס דיקנית הפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר אילן.
לא אפרט כאן את כל ממצאי הסקר או את שלל השאלות שהוא עורר בי, אך ישנו ממצא אחד שבחרתי להתעכב עליו והיא שישנן שלוש מילים שנשים דתיות עדיין לא מרגישות איתן בנוח: פמיניזם, דמוקרטיה ושלום. שלושתן נעדרות מהשיח הנשי הדתי. איש יקר שאני מאוד מעריכה הגיב למסקנה הזו, וטען שהוא לגמרי מצדיק את הנשים הדתיות. הן למדו, כך כתב, שפמיניזם איננו דאגה לנשים, אלא מלחמה בגברים ובגבריות; שדמוקרטיה היא לא שלטון העם אלא שלטון מיעוט קולני, כוחני ולעיתים אף אלים; ושלום, כך הן התחנכו להבין, לטענתו, אינו אלא שם מכובס לכניעה, לרפיון, לוויתור על עקרונות לאומיים ובטחוניים. לכן, בוגרות רבות של החמ"ד מעדיפות פשוט להניח למילים האלה, להתמקד במה שחשוב באמת, לגדל ילדים, לבנות בית, להחזיק את החברה הישראלית מבפנים, בעודן נושאות בעול הכבד של שירות מילואים ממושך ובלתי פוסק של בני זוגן.
אני רוצה לומר בקול ברור: אני מכבדת את התובנה שהביא עמו חברי, אבל חולקת עליו. הגיע הזמן שנחזיר את המילים הללו למקומן הראוי. הגיע הזמן שבנות הציונות הדתית לא תרתענה מפני המילים הללו, אלא תפגושנה בהן באומץ ויטעינו אותן במשמעות נכונה, ערכית, שלנו. שלא נשאיר את השימוש במילים הללו, כמו שקורה לאחרונה גם למילים כמו מוסר ופדיון שבויים, לאחרים בלבד.
פמיניזם, בראש ובראשונה, איננו מלחמה בגברים. פמיניזם בעיני הוא קריאה לכל אישה להכיר ביכולותיה ובכישרונותיה ולממשם בדרכה שלה, מבלי להידרש להשוואה מתמדת לגברים. גברים אינם אוייבים. הם שותפים מלאים בהרמוניה שבורא העולם טבע בחלוקה בין נשים וגברים.
דמוקרטיה, על פי דבריו הידועים של וינסטון צ'רצ'יל, היא "צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו". היא קודם כל אמצעי ולא מטרה ומשמעותה היא, שהריבונות נתונה בידי האזרחים, שמביעים את רצונם באמצעות בחירות חופשיות. דמוקרטיה איננה שלטון פקידים בלתי נבחרים או רעיונות מיובאים מתרבויות זרות. היא הקרקע שעליה נבנתה הציונות הדתית, שבשמה יצאנו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. דמוקרטיה אמיתית היא שלטון הרוב שנבחר והצליח להקים ממשלה שלה הכח למשול. סמכות לצד אחריות.
ולבסוף, שלום. מילה עמוקה וכבדה, שמופיעה פעמים רבות כל כך בספר הספרים שלנו ובתפילותינו היומיומיות. שלום איננו כניעה, אלא שאיפה להרמוניה, לשלמות, לתיקון עולם. לא בכדי מכונה הקדוש ברוך הוא 'עושה שלום במרומיו'. שלום זו שאיפה ותקווה, זה חיבור ואמונה.
עלינו ללמד את בנותינו ואת בנינו לא לפחד ממילים. ללמוד להכניס לתוכן משמעות, ולא להירתע ממי שניסה לרוקנן או לעוות את מובנן. כי המילים האלה: דמוקרטיה, פמיניזם, שלום - הן לא רכוש של מגזר זה או אחר. הן חלק מאיתנו, מהחיים שלנו.
הגיע הזמן להפסיק לברוח מהמילים ולהתחיל להחזיר להן את נשמתן.