חג השבועות חלף, ולוחמי צה״ל עדיין בעומק רצועת עזה, בלחימה קשה, ממושכת, יומיומית. הם שם – כדי להשיב את החטופים, כדי לפרק את יכולות השליטה של האוייב, כדי להגן על כל מי שנמצא כאן. לא כמשל. לא כאידיאל. אלא בפועל ממש.
הם שם – גם בשביל בני ברק. גם בשביל מאה שערים. גם בשביל הרבנים שתומכים בפטור קולקטיבי מגיוס. הם שם – בשם היסודות שעליהם הושתת עם ישראל.
וכאן – כאילו בעולם מקביל – שומרת החברה החרדית על שתיקה. שתיקה תורנית ושתיקה אזרחית. שתיקה אל מול דם רעינו. שתיקה מול העיקרון ההלכתי של 'עזרת ישראל מיד צר'.
נכון, יש לומדי תורה ויש קדושה גדולה בלימוד תורה. אבל התורה לא ניתנה כדי להתחמק ממלחמה. להיפך, היא צו הלכתי שמחייב עמדה מוסרית ברורה בשעת מבחן. ואנחנו בשעת מבחן.
אין שום היגיון – מוסרי, ציוני או יהודי – במציאות, שבה עול הביטחון הלאומי נופל על קומץ. אין דבר כזה בעם ישראל. לא היה ולא יהיה. "ויחן שם ישראל", אומרת התורה על מעמד הר סיני, ורש"י מבאר: "כאיש אחד בלב אחד". זה לא סיסמה – זו דרישה.
הפטור הקולקטיבי הפך לעיוות. הציבור החרדי הופך, משנה לשנה, מציבור שהחזיק את יסודות הרוח – לציבור שמתחמק מנשיאת העול. והגיע הזמן לומר את זה בקול ברור: זה לא יכול להימשך כך.
ממשלה שלא דורשת גיוס – מועלת באחריותה. הנהגה רבנית שלא קוראת לצעירים להתגייס – משאירה את החזית ליהודים אחרים. והעם רואה. והעם זוכר.
יש מסגרות גיוס מותאמות. יש שירות לאומי משמעותי. יש רבנים אמיצים שאומרים אמת. אבל הם עדיין מיעוט. וזו כבר לא שאלה של זכויות. זו שאלה של שותפות בדם.
החטופים – בניהם של חילונים, דתיים וחרדים כאחד – נמצאים בעזה. מי שמשליך נפשו כדי להוציא אותם משם – הם לא תלמידי ישיבה, אלא לוחמים. לוחמים בני עשרים, בני שלושים, בני ארבעים – שנמצאים שם גם עבור אלה שמעולם לא התייצבו.
זה לא יכול להימשך. לא בשם התורה, לא בשם ההיסטוריה, ולא בשם העם.
הגיע הזמן לגייס את כל מי שיכול. הגיע הזמן לדרוש שותפות מלאה. לא כי אנחנו שונאים תורה. אלא כי אנחנו אוהבים עם.
'עזרת ישראל מיד צר' – זו לא רק זעקה. זו הוראה. עכשיו. לא מחר. לא אחרי תקציב. עכשיו.