לפני כחודש וחצי, במהלך פעילות מבצעית בעומק רצועת עזה, נקלענו להיתקלות קשה. מטען רב עוצמה הופעל מטווח אפס, ולאחר מכן נורו לעברנו טילי RPG. היה זה רגע מהסוג שמפריד בין חיים למוות. נפצעתי בפנים, חבר נוסף נפצע גם הוא, אבל הכוח שלנו פעל בנחישות, באחריות ובגבורה. זה היה נס. נס שיצאנו מזה בחיים.
מאז, אני בתהליך התאוששות. וכשאתה יוצא קצת מהלחימה, אתה מתחיל לשמוע קולות שלא שמעת בעזה. שם, בקו האש, אתה עסוק במשימה. אתה ממוקד. לא גולש בטלפון, לא שומע תקשורת, לא מודע לדיונים המתנהלים בעורף. ורק כשיוצאים – שומעים.
שומעים פתאום קולות שאומרים שהחיילים מותשים. שהמלחמה כבר 'ארוכה מדי'. שמוטב לעצור עכשיו – לפני ש'נאבד את הציבור', או את עצמנו. שומעים קמפיין שלם שנועד לשכנע שצה"ל כבר לא מסוגל. שהוא עייף. שהוא זקוק להפסקה.
אז הרשו לי לומר, מהלב, בתור מי שנמצא שם ומכיר מקרוב את הלוחמים: המציאות הפוכה לחלוטין.
כן, זו מלחמה קשה. ארוכה. שוחקת.
אבל היא צודקת. היא חיונית. והיא רחוקה מלהיות גמורה.
הלוחמים שאני פוגש – לפני הפציעה, וגם כעת במפגשים בבסיסים ובבתי החולים – לא מדברים על הפסקת אש. הם מדברים על ניצחון. על הכרעה. על חזרה הביתה רק כשנגמר; לא כשמתעייפים.
אנחנו נושאים על הגב שלנו את המשימה הכי חשובה שיש: השבת החטופים, פירוק שלטון הטרור של חמאס, והשבת הביטחון לתושבי הדרום – ולכל אזרחי ישראל.
מי שמחזיק אותנו זו לא מערכת השיקום, אלא תחושת השליחות. הידיעה שכל פעולה שלנו מצילה חיים, משנה מציאות, ונותנת לילדים שלנו עתיד בטוח יותר.
אני נפצעתי – ואני רק מחכה לחזור.
כי החברים שלי שם. והמלחמה עוד לא נגמרה.
וזו לא עייפות – זו אחריות. זו לא תשישות – זו נחישות.
אל תתבלבלו מהקמפיינים.
אל תמעיטו ברוח הלחימה של חיילי צה"ל.
יש לנו את הכוח, את האמונה, ואת האורך רוח להמשיך – עד שננצח.
ורק כשננצח – באמת נוכל לנוח.