אני בעזה מהיום הראשון של מלחמת שמחת תורה. התחלתי כמפקד פלס"ר 188, והיום אני משרת באוגדה, עמוק בתוך השטח. כל מה שאספר כאן אינו מגיע מסמך כלשהו ולא מניתוח תיאורתי — אלא מהאדמה, מהזיעה, מהקירות שמתמוטטים ומהשקט שנוחת כאן רגע אחרי הפיצוץ.
ולמרות כל זה, אני כותב את השורות האלה בתחושת תסכול. כי סוף-סוף נלחמים כמו שצריך, אבל רק עכשיו.
צה״ל עבר לשיטה נכונה: מחזיקים שטח, שולטים בו, מפרקים שכונה אחרי שכונה. לא עוד 'להיכנס ולצאת', אלא 'להישאר ולפרק'. כל מקום שלא נהרס, יהפוך שוב לנקודת ירי. כל מקום שלא מפונה, יהפוך שוב למוקד התארגנות. זו שיטה שמצליחה, ואנחנו רואים את זה יום-יום: רפיח איננה עוד מרחב פעולה חמאסי. גם בצפון הרצועה יש שכונות ריקות מאוייב. זה אינו ניצחון, אבל זו התקדמות אמיתית.
אבל למה רק עכשיו?
בחודשים הראשונים של המלחמה, הובלנו פשיטות עמוקות. הגענו עד הים, פילחנו את הרצועה. הייתה עוצמה, אבל לא הייתה החזקה. הרגשנו את זה בשטח: כוח שנכנס, עושה פעולה מוצלחת - ואז יוצא. והחמאס? הוא חוזר, בונה מחדש, צובר ביטחון. כל מי ששירת כאן בחודשים הראשונים ידע שזו טעות. והטעות הזו עלתה לנו ביוקר.
רק באביב, רק אחרי שהרצועה הפכה לאירוע מתמשך, התחילו השינויים. השטח מדבר שפה אחרת. פחות זיקוקים, יותר עפר. פחות סרטונים של 'מהפכה', יותר עבודה שקטה, סבלנית, מתמידה. זו אינה המלחמה שרצינו, אבל זו הדרך היחידה לנצח אותה.
והמסקנה ברורה: אסור לנו לחכות שוב שנה שלמה כדי להבין מה צריך לעשות.
הנה, כבר חמישה חודשים מדברים בישראל על מהלך ההגירה מרצון. בינתיים, כלום. לא מערך, לא גוף אחראי, לא מדיניות סדורה. שוב שיח במקום פעולה. שוב תחושת 'בואו נדבר על זה', במקום 'בואו נבצע את זה'.
אם נחזור על אותה טעות, נתעורר עוד שנה מהיום ונשאל את עצמנו למה שוב איחרנו. כשם שהחמאס התבסס כי לא נכנסנו מספיק עמוק, כך גם רעיונות גדולים על עתיד עזה יתפוגגו, אם לא נישם אותם כאן ועכשיו.
ועדת החקירה שתקום, אם תקום, לא צריכה לבדוק רק את הכשלים שלפני השבעה באוקטובר. היא צריכה לשאול למה לקח חודשים להבין שאנחנו במלחמה, לא בפוסט-מבצע.
צה״ל נלחם היום נכון. ואני גאה להיות חלק מהמערכה הזו. אבל אני גם יודע לומר בכנות: חבל שזו לא הייתה שיטת הפעולה מן היום הראשון. כדי לא לחזור על אותה שגיאה, נדרשת הנהגה שלא מהססת, לא ממתינה, ולא משדרת עייפות.
הניצחון ייבנה בשטח, אבל גם לאורך זמן.