יש דבר אחד חמור מהסתה - וזה כשמתעלמים ממנה. כשעוברים לסדר היום מול דברי שטנה, רק מפני שנאמרו מהצד 'הנכון' של המפה. זה לא מקרה. זו לא רשלנות. זו בחירה עקבית, שממחישה איך התקשורת הישראלית לא מודדת את המציאות לפי אמת או שקר, מוסר או רוע, אלא לפי צבע. לפי מי דיבר. לא מה נאמר, אלא מי העז לומר.
שני אירועים שהתרחשו לאחרונה ממחישים זאת באופן חריף: הראשון התרחש לפני כשלושה שבועות, כשפורסם כי השופט יורם ברוזה, סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, התבטא לאורך זמן באופן שיטתי ומבזה נגד הציבור הדתי-לאומי. הדברים שיוחסו לו על ידי שופטים אחרים - ובהם אמירות כמו "הדתיים אשמים בשבעה באוקטובר", "דתיים גרועים מהחמאס", "לא רוצה לראות חיילים חובשי כיפה", חוצים כל גבול סביר. לא טעות ניסוח, אלא שפה של שנאה עמוקה.
תארו לעצמכם שופט שהיה אומר כך על ערבים. על חרדים. על שמאלנים. ברור מה היה קורה: קריאות להדחה, סערת אולפנים, לחץ ציבורי מסיבי. אבל כאן? כמה דיווחים קטנים, חצי התנצלות מגומגמת, ונעלמו עקבות הסיפור. אין קמפיין. אין זעזוע. אין השלכות.
ואז הגיע המקרה השני, רק בשבוע שעבר. יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל, התראיין ואמר כי "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב". משפט שנשמע כאילו נלקח מהדה-ז'ה-וו של תעמולה אנטי-ישראלית בקמפוסים באמריקה או בוועידת דרבן. מי שמכיר את השיח יודע: אלה לא דברים שנאמרים בטעות. זו שפה מכוונת, שמבקשת להטיל כתם מוסרי על מדינה שלמה, בזמן מלחמה, בשעה שחיילים מסכנים את חייהם.
אז מה קורה בתקשורת? פחות או יותר אותו דבר, כמו במקרה הקודם. קצת רעש בשוליים, אבל בלי כותרות ענק, בלי קמפיינים לדרוש אחריות, בלי שיח על נורמות ציבוריות. גולן אף מוזמן שוב ושוב לאולפנים, כדי להסביר את עצמו ולהלבין את אמירותיו.
שני מקרים. שני אנשים. שתי התבטאויות שונות, אבל אותה תגובת מדיה: שתיקה, לכל היותר הִמהום קל. וזה כל הסיפור: לא מוסר, לא חינוך, לא אמת - אלא פוליטיקה.
כי כשהשופט מקבל גיבוי, וכשיאיר גולן זוכה להבנה, אנחנו מבינים מה לא נסלח: לא דברי הסתה שנאמרו, אלא עצם היותך בצד הלא נכון.
ולכן הבעיה איננה רק במה שנאמר, אלא במי שמסרב להגיב. מי שבוחר לשתוק כששופטים שונאים, ומי שמלטף כשגנרלים לשעבר מכפישים. הציבור הלאומי, חובש הכיפה, תומך צה"ל, מגלה שוב ושוב שאין לו חזקת חפות תקשורתית. להיפך, הוא החשוד המיידי. הוא המושתק. הוא זה שמותר להאשים, להקניט, ולא להסביר.
ובמקום שהתקשורת תהיה זירת שיח ניטרלית, היא הופכת לשופר של מחנה הצד האחד בלבד.
הם לא נלחמים בהסתה. הם רק שונאים כשהיא באה מהכיוון הלא נכון.