בוועידה לא מנצחים מלחמה

את חג פורים לפני 30 שנה, מעטים מאלו שהיו כבר בעלי דעה במדינת ישראל ישכחו. חודש אדר תשנ"ו, כולו, היה חודש הדמים. ראש הממשלה היה שמעון פרס, ארבעה חודשים אחרי רצח קודמו בתפקיד יצחק רבין. ישראל השלימה זה עתה את נסיגתה מערי יהודה ושומרון ומסירתם לרשות הפלשתינית בראשות ערפאת במסגרת הסכם אוסלו ב' – למעט העיר חברון שלגביה נדרש הסכם נפרד. בי"ג בטבת תשנ"ו, 5 בינואר 1996, הצליח השב"כ לחסל את 'המהנדס' איש החמאס יחיא עייאש, שתכנן את פיגועי התופת הקשים בישראל בשנתיים שבין הסכם אוסלו א' להסכם אוסלו ב'. זו היתה הפעולה האחרונה שביצע ראש השב"כ כרמי גילון. כעבור 3 ימים, בט"ז בטבת תשנ"ו, 8 בינואר 1996, הוא התפטר מתפקידו בעקבות רצח רבין.

מבחינת שמעון פרס, זו היתה הצלחה אחת יותר מדי. החמאס יצא לנקום, ומדינת ישראל, שאיבדה את רוב היכולות המודיעיניות שלה ברצועת עזה מאז הסכם עזה-יריחו ממאי 1994, לא היתה מסוגלת לבלום את הפיגועים.

בבוקרו של ה' באדר תשנ"ו, 25 בפברואר 1996, פוצץ מחבל מתאבד מטען חבלה רב עוצמה באוטובוס אגד קו 18 בצומת הרחובות יפו ושרי ישראל. 25 ישראלים נרצחו, 49 נפצעו.

שעה לאחר הפיגוע בירושלים אירע פיגוע נוסף בטרמפיאדה באשקלון. מחבל במדי צה"ל פוצץ עצמו בתוך קבוצת חיילים שהמתינה בטרמפיאדה. חיילת נרצחה. החמאס נטל אחריות לפיגועים כנקמה על רצח אחמד עייאש.

שבוע אחר-כך, ביום ראשון 3 במרץ 1996, נרצחו 19 בני אדם (מהם אחד שנפטר לאחר מספר ימים) בפיגוע באותו קו אוטובוס, קו 18, בעת שהאוטובוס חלף ליד בניין ג'נרלי ברחוב יפו.

הפיגוע הקשה ביותר היה בדיזנגוף סנטר ערב חג פורים, השבוע לפני 30 שנה. 13 ישראלים, חלקם ילדים בתחפושות, נרצחו בצהרי היום שלפני קריאת מגילת אסתר, כשמחבל מתאבד התפוצץ ליד ה'דיזנגוף סנטר' בתל-אביב. 179 נפצעו.

הזעזוע בציבור היה נורא. לכולם היה ברור שהסכמי אוסלו קורסים. אפילו הסופר עמוס עוז, איש שמאל מובהק, הכריז בראיון שהעניק לי לעיתון 'הצופה' בי"ד באדר תשנ"ו, 5 במרס 1996: "אש"ף לא קיים הבטחתו להפסיק את הפיגועים - והדבר מחייב 'יונה' כמוני לחשבון נפש. אם הפלשתינים יכולים לקיים רק 60% מההסכם - ייתכן שגם אנחנו צריכים לקיים רק 60% מההסכם".

זה היה הרגע בו הציבור הישראלי, על אף הזיכרון הטרי של רצח רבין, החל נוטה לעזוב את פרס לטובת מנהיג הליכוד נתניהו, שהתמודד לראשונה על ראשות הממשלה. בחירות 1996 היו הראשונות שההצבעה התבצעה בשני פתקים – אחד למפלגה, ואחד בבחירה ישירה לראשות הממשלה.

כדי להציל את פרס, התכנסו בבהילות בכ"ב באדר תשנ"ו, 13 במרס 1996, לא פחות מ-22 ראשי מדינות ושריהן, למפגן מנהיגים ראוותני, במגמה לדחוף את ערפאת לפעולה צבאית מיידית נגד גדודי הטרור של חמאס – אך בעיקר כדי להציל את פרס מתבוסה בבחירות.

העולם כולו השתאה ממפגן הכוח המדהים. היו שם נשיא ארה"ב קלינטון, נשיא רוסיה ילצין, נשיא צרפת שיראק וראש ממשלת בריטניה מייג'ור, הקנצלר הגרמני קוהל ואפילו שני מלכים ערבים: חסן ממרוקו וחוסיין מירדן. אפילו ערפאת הגיע, למרות שכולם ידעו שבסתר ליבו הוא לא ממש מסתייג ממעשי הרצח. וכמובן ראש ממשלת ישראל, שמעון פרס.

הוועידה לא הצילה את פרס מתבוסה בבחירות מול נתניהו, וגם לא תרמה מאומה לעצירת הטרור. המחבלים לא ממש התרשמו ממנה. פחות משנה אחר כך, אחרי שנתניהו כבר נבחר לראשות הממשלה, הורה ערפאת לכוחותיו לתקוף את צה"ל במה שנודע כ'קרבות מנהרת הכותל'. 4 שנים אחר כך הוביל ערפאת את מלחמת אוסלו הקרויה 'האינתיפאדה השניה'. את הוועידה נגד הטרור אף אחד כבר לא זוכר.

לא צריך להיות נביא אלוקים כדי לשער, שזה גם יהיה גורלה של 'ועידת השלום' לנושא עזה, שהתכנסה ביום חמישי שעבר בוושינגטון. יורשיו האידיאולוגים של פרס, שמאמינים שחיוכים של מנהיגים ערבים הם תחליף למדיניות, ושבוועידות ססגוניות ממגרים מחבלים ומסכלים פיגועים, יגלו בתוך הרבה פחות מארבע שנים, שגם הוועידה הנוכחית היתה קריקטורה של אירוע, וטרור מנצחים רק במלחמה קשוחה רציפה ובלתי מתפשרת.

כשהחרדים חיללו שבת לסייע ליישוב ציוני-דתי

השבת, י"א באדר, ימלאו 80 שנה לאחת מפרשיות ההתיישבות שהסעירו בזמנה את תושבי הארץ, ובמשך השנים נשתכחה כמעט לחלוטין – ההתיישבות בביריה.

זה היה אחד הניסיונות לתקוע יתד יהודית נוספת בגליל. ביריה היתה למעשה מאחז בלתי חוקי, שמטרתו למנוע את חלוקת הארץ. בספר 'במשוך היובל – 50 שנה לבני עקיבא', מסופר כי "אחת משיטות ההתיישבות אשר פיתח היישוב העברי בתקופת מלחמת העולם השניה, מתוך מגמה לקבוע עובדות אסטרטגיות על מפת הארץ, אשר ימנעו חלוקתה למדינה ערבית גדולה ומדינה יהודית זעירה, ותוך עקיפת ההגבלות שהטילה ממשלת המנדט הבריטי על רכישת קרקעות והקמת יישובים והמגבלות בכוח אדם, היתה שיטת המצפים, ההיאחזויות. קומץ קטן של צעירים חלוצים נשלחו להתיישב בנקודה אסטרטגית חשובה ומרוחקת, הקימו לעצמם במקום כעין מבצר או מצודה או טירה, ועסקו במעט ניסיונות חקלאיים. האזורים שאליהם נשלחו היאחזויות כאלה, היו בראש וראשונה בנגב, שם עלו שלושת המצפים הראשונים בשנת תש"ג (גבולות, רביבים, בית אשל), ולאחר-מכן גם אזורים כמו הגליל העליון והתחתון, שהיו כמעט ריקים מהתיישבות עברית. במסגרת זאת הונח היסוד, בכ"ג טבת תש"ה, ליישוב יהודי בביריה, צפונית לצפת, בלב יישוב ערבי".

אדמת ביריה נרכשה בתחילת המאה העשרים על ידי הברון רוטשילד, כשלושה ק"מ צפונית לצפת, על גבעה בגובה 909 מ' מעל פני הים. ביריה נבנתה כמצודה – חצר מרובעת, מוקפת חומת אבן, ולחומה דבוקים חדרי מגורים, אוכל, מחסנים, שירותים ובור מים. בשתיים מפינות המצודה הוקמו מגדלי תצפית ושמירה.

סמלי בני-עקיבא והפלמ"ח באתר ביריה. צילום: חגי הוברמן

לאחר מספר ניסיונות כושלים של התיישבות במקום, הצליחו חברי המחלקה הדתית של הפלמ"ח בינואר 1945, להיאחז במקום. מקימי ביריה גרו בימים הראשונים בבית מלון בצפת, והיו עולים יום-יום לנקודה לעבודה. מלאכת הבניין והכשרת הקרקע התנהלו בתנאים קשים מאוד. הערבים ניסו מפעם לפעם להשתלט על המקום, והכפור והרוחות בלילות, הקשו על השמירה.

בי"ט באדר א' תש"ו, 20 בפברואר 1946, עצר הצבא הבריטי עשרים וארבעה מחברי המחלקה הדתית של הפלמ"ח, מתיישבי ביריה, באשמת החזקה בלתי חוקית של נשק. היישוב ביריה פורק והפך לשטח צבאי סגור ונאסרה התיישבות יהודית במקום.
היישוב היהודי בארץ זעם על המעצר, על פירוק היישוב ועל איסור ההתיישבות במקום. המעשה נתפס בעיניו כהמשך לחוקים המפלים של הספר הלבן השלישי, שפגע בזכות היהודית להתיישב בכל חלקי הארץ. אירגון 'ההגנה' ראה בכך תקדים לעקירת יישוב יהודי בארץ ישראל, והחליט ליישב את ביריה מחדש.
הטיפול בפרשה נמסר למפקדת ה'הגנה'. סגן ראש המטה של ה'הגנה', יוסף רוכל (הוא יוסף אבידר, אלוף במילואים, בעלה של הסופרת ימימה אבידר-טשרנוביץ), הגה רעיון פשוט, אך מבריק: לנצל את יום י"א באדר – יום העלייה ההמונית המסורתית לתל-חי (לקבר יוסף טרומפלדור) – לשם כיבושה מחדש של ביריה. התוכנית היתה לרכז מבעוד יום כוחות מוגברים של צעירים ובמסווה של עלייה לתל-חי 'להגניב' אותם אל אדמות ביריה, ושם להקים במהירות נקודת יישוב חדשה: ביריה ב'. לתוכנית ניתן שם: מבצע גידם' (על שם יוסף טרומפלדור), ומהלכיה פורטו בפקודת מבצע בסגנון צבאי מובהק.

3,000 איש התקבצו ביישובי הגליל העליון לקראת יום י"א באדר. הם באו מן הערים הגדולות ומן הקיבוצים, המושבים והמושבות. בין הנאספים למבצע היו גם מעפילים ועולים, ניצולי מחנות ההשמדה. המשטרה הבריטית לא חשדה במאומה ואיפשרה לאלפים להגיע אל ארבע נקודות הריכוז: איילת השחר, חולתה, מחניים ועין זיתים.

בליל י"א באדר ב' תש"ו, לאחר חצות, החלה ההעפלה לביריה. מארבע נקודות הריכוז נעו האלפים, כשהם מונחים על-ידי סיירים וגששים. גשם טורדני ירד ללא הפוגה והפך את השבילים לבוץ, ורוח גלילית קרה ואכזרית נשבה בפניהם.

בהגיעם לביריה החלו לגדר, לשתול ולנטות אוהלים מאולתרים. הבריטים דרשו את פינויו המיידי של היישוב, אך נתקלו בסירוב. בצהרי אותו יום עלו הבריטים על המקום ברכבים משוריינים ופינו את מתיישביו. מפקד המבצע, מישאל שכטר-שחם החליט לעלות בשלישית אל ביריה ובאותו לילה גויסו למבצע מאות מאנשי ראש פינה וצפת ובליווי נוטרים עלו ליישב את ביריה בשלישית. כאשר ראו הבריטים את עוצמת ההתנגדות של היישוב היהודי למהלך שביצעו בביריה, ולאחר משא ומתן עם הסוכנות היהודית, נסוגו מביריה בחג פורים, 17 במרס 1946 והתירו שהייה של 20 איש במקום.

מתיישבי ביריה ראו בהצלחה זו נס של ממש וכינו את פורים אותה שנה 'פורים דביריה'. שירים וספרים רבים נכתבו על המאורע, מהמוכרים מבניהם הוא שירו של נתן אלתרמן 'אדמת ביריה'.

בספר 'ביריה שלנו' שכתב בשנת תשע"ג נחום ברוכי ז"ל, חבר עין-צורים וההיסטוריון של הקיבוץ הדתי, ביוזמת העמותה לשיקום ושיחזור מצודת ביריה, הוא מציין שאפילו החרדים בצפת התגייסו להצלחת ביריה (עמ' 97): "עם הסרת המחסומים פרצה תנועה ערה של יהודים מצפת, שצעדו ברגל כדי לראות, לעודד ולהיות חלק מהעניין. בין האורחים בלטו חובשי השטריימלים, שטרחו ובאו כדי לומר 'יישר כוח'. ביומיים אלו עשו יהודי צפת, ראש פינה, טבריה והגליל העליון, מאמצים בלתי נלאים לספק לאנשים בביריה מזון, שמיכות, מזרונים, מחצלות וכלי בישול. עוד בליל שבת נמסר לוועד הקהילה על מחסור בשמיכות ובמזון. מיד נשלחו חוליות לבתים ובמשך שלושת רבעי שעה נאספו מאה שמיכות, מגדנות ומזונות, מכל שכבות יהודי העיר. רבים מיהודי צפת הובילו בעצמם את מתנותיהם. זכור לטוב במיוחד רבה של צפת, הרב אברהם לייב זילברמן, שהורה לפתוח את המאפייה בעצם יום השבת ולאפות לחם בשביל המון העולים משום 'פיקוח נפש דוחה שבת'. בעלי חנויות מזון פתחו אף את חנויותיהם ומסרו את המצרכים הדרושים, חינם אין כסף". היו ימים שגם החרדים ראו חשיבות בלקיחת חלק להצלחת המפעל הציוני – ואפילו כשמדובר בכיפות סרוגות.

אחרי מלחמת השחרור אבדה חשיבותה הביטחונית של המצודה, ומכיוון שהמדרונות התלולים של הרי הגליל העליון אינם נוחים לפיתוח חקלאות, עזבו חברי הקבוצה את המקום. רוב חברי גרעין ו' עברו לקבוצת בני עקיבא 'עין צורים', וחלקם עברו למשואות יצחק. בבני-עקיבא נקבע יום י"א באדר כ'יום ביריה' שבו עולים חניכי התנועה לאתר.