דמיינו שאתם נוסעים על כביש ראשי. דמיינו את הרוח הקרירה של המזגן מצננת לכם את הפנים.
דמיינו את המוסיקה המשובחת מהסי.די. של הרכב, את השקט שמעבר לה, את הכביש השחור נבלע מתחת לגלגלים ואז את העיניים שלכם שנעצמות לאט לאט. הופ. נתתם קפיצה. זה לא בדיוק דמיון, זה יותר חלום בלהות. העייפות הזו שמשתלטת לה בדיוק היכן שהיא איננה נחוצה.
מסתבר שהעייפות משיגה אותנו בכל מקום וצועקת לנו ללכת לישון גם כשאנחנו לא ממש מעוניינים להקשיב לה. השתלטנות שלה כל כך מסיבית, עד כדי כך שהיא נוהגת להזכיר לנו אותה במהלך היום באמצעות הפיהוקים.
יכול להיות שכבר נולדנו עייפים. שזה בטבע שלנו, חלק מתכונותינו כאדם. ולראיה, מה עושה תינוק בשבועות הראשונים לחייו רוב הזמן? ישן. הוא פשוט מתאקלם לעולם. סוג של ג'ט לג מהרחם שאותו הוא פותר באמצעות שינה.
התקופה היחידה בחייו של אדם בה הוא לא עייף, היא איפשהו בין גילאי שנתיים לחמש עשרה.
אז השינה ממנו והלאה. הוא כלל לא עייף, לא רוצה לישון, מלא מרץ בלתי מוסבר, שמשתלב עם קצב הגדילה וההתפתחות ובסך הכל משווה לו התנהגות של מבוגר על ספידים.
החל מגיל 15-16, האדם נעשה עייף. עייף מאוד. בגיל הזה אין כוח לשום דבר מלבד טלוויזיה, מחשב וכמובן שינה. היכולת לישון מתפתחת בגיל הזה לעד לרמות של אומנות. שעות שינה חסרות מעצורים בחופשים ובסופי שבוע, 'שנת בייגלה' של 12 שעות ללא הפסקה, שעוד מתארכות כשהאדם הופך לחייל עייף השב הביתה לשבת.
כך מלווה העייפות את חיינו כצל. אנחנו טועים לחשוב שהיא תיכף מתפוגגת, שהנה נישן טוב והיא תיגמר. לכן אנחנו מחכים לסופשבוע, כטובע הנאחז בקש, מבליעים פיהוק טורדן וסופרים כמה ימים נשארו עד שהשבוע ייגמר. משלים את עצמינו שאם נלך לישון מוקדם אז נקום חדשים. כמו אוטו שעבר טיפול. חדש הוא לא יהיה. אבל עדיין מצליח לסחוב בעליות.
בינתיים, החיים עוברים, אך העייפות לא. אז אנחנו מתרצים את עצמנו בכל מיני תירוצים מצחיקים, ומפתחים ביטויים שנוגדים את כל כללי המדע וההיגיון.
"יש לי עייפות מצטברת". כן, מצטברת מאז התיכון.
"אני צריך להשלים שעות שינה". לא ברור איזו מכסה היא זו, שצריך להשלים אותה, אבל אף פעם היא לא תתמלא . אולי רק אחרי המוות.
מה שמוביל אותנו לביטוי הפולני האלמותי: "אני כבר אנוח בקבר" – למרות שאני לא לגמרי בטוחה, ששם כן תהיה לנו מנוחה. רק ששם נשכב לבד. בחושך.
לילה טוב.
וסבתא אומרת:
את יודעת למה את עייפה? כי את מדברת על זה כל הזמן...