מודה ומתוודה כאן קבל עם ועדה, שאני חובבת ירקות. אפשר בהחלט לפתות אותי בסלט צבעוני ומגוון, מלא מכל טוב האדמה. מבחינתי לשבת ולאכול סלט גדול, עדיף מארוחה, וגורם לי אושר. גם סתם עגבנייה חתוכה על צלחת, מעליה מעט שמן זית ומלח גס, בתוספת לחם שחור וטרי, כי הרי איך אפשר בלי פחמימות, נטבל במיציה האדומים והרעננים של העגבנייה, קצת גבינה בולגרית וכמה זיתים, והרי לפניכם ארוחת גורמה. אמנם זו לא אופציה טובה יותר בעיניי מאשר קרואסון שעולה על הכל, וכמו שאמרתי, איך אפשר בלי פחמימות, אך מאחר ואני יודעת שזו לא האפשרות הבריאותית, ולא כדאי לבנות תפריט על קרואסון, כי כידוע, קרואסון מוביל לאסון, בעיקר באזור המותניים, אי לכך ובהתאם לזאת, ירקות הן בהחלט עדיפות טובה וטעימה. אבל לא באתי לכאן להלל את טיבם של מיני ירקות, אלא לשטוח בפניכם את אחת הבעיות הקשות שאני מתמודדת איתן. והיא חוסר יכולת לאמוד נכון כמויות מזון.
אני תמיד קונה יותר מידי. הרבה יותר מידי. משל הייתי ניצולת שואה, או שרידה של תקופת רעב קשה. אני מגיעה לחנות ולא יודעת לעמוד אל מול כל השפע המפתה. העגבניות כאילו מקפצות לקראתי הישר לתוך השקית המתמלאת עוד אחת ועוד אחת, ואני אומדת משקלן באמת- ידי. המלפפונים בוהקים ומייחלים לידי, שאחטוף אותם תוך שאני בטוחה שלא לקחתי מספיק. כי אם במקרה ילד קט שלי יבקש קצת מלפפון חתוך עיגולים-עיגולים ליד חביתה מקושקשת, לא אוכל לעמוד מולו ולהסביר לו שנגמר. גזר, פילפל, בצל וגם תפוח אדמה, סלק וחציל סגול, סלרי, קולרבי, קוסברה ושמיר, ממלאים את העגלה ואת הלב שלי שמחה, ואחר כך ממלאים לי את המקרר בשפע. כאן הייתי אמורה להיות מרוצה. להכין סלטים, לחתוך, לקצץ ולפרוס. אבל באמת, כמה סלט אפשר לאכול. ?! כמה ירקות אפשר לכרסם?!
כי לא היתה צריכה להיות בעיה כלל. יש אחת שקונה יותר מידי נעליים (אופס, גם אני), אחת שקונה יותר מידי בגדים (אופס), ואחת שקונה יותר מידי פירות וירקות. טוב, עליתם עליי. אני אוהבת לקנות. אבל בשונה מנעליים שמתכלות רק בהליכה, הפירות והירקות שלי מתכלים במגירה במקרר. ואז אני עדה למחזות קשים ואיומים. הראשונות ללכת בקרב, אלה הן הבננות. למרות שיש עדיין אימהות שטוענות שהן לא רקובות וזה דבש. אל תאמינו. אחריהן מגיעים המלפפונים. כמה שהם פריכים ורעננים, השקית שלהם הופכת להיות שדה קטל, והם מתבוססים בדמם הירוק. העגבניות הן מטעות, כי הן לא מיד מראות מבחוץ כמה פגיעתם פגיעתן קשה, אבל כשמגיע יומם יומן ואני מנסה להוציא אחת החוצה, האצבעות שלי נשארות טמונות בה, לא יודעות איך לשלוף עצמן החוצה מבלי להיפגע יותר. האבוקדו שמשחיר פניו בן לילה, מאלץ אותי לדחות אותו מעליי, תוך שאני אומרת לעצמי: מחר אני אזרוק אותו, עכשיו הוא יסריח לי את הפח. וכך הוא מקבל ממני דחייה. אבל הכי מסוכנים, הם התותים. כן, הקטנים, האדומים החמודים, . כמה שהם מקסימים בחנות. , ככה הם מגעילים כשבאים הביתה. מה קרה להם ולאן הם נעלמו ואיך החליפו אותם כל כך הרבה רקובים. ועוד הייתי תוהה, אבל צריכה לצאת לקניות, למלא שוב את המקרר.
וסבתא היתה אומרת:
לא זורקים שום דבר, זה ברור לך.
תחתכי מסביב...