הנה התחיל לו עוד חופש גדול. הילדים השתחררו מכבלי בית הספר ושעטו החוצה ממנו, כמו טובע בים המחפש טיפת אוויר מחוץ למים. עד שהם ייאלצו להתחיל את שנת הלימודים הבאה, הם ינצלו כל רגע בחופשה הזו עד תום. כלומר, להתבכיין שמשעמם להם, ושאין להם מה לעשות.
וההורים? הם מצידם מקטרים. כי מאוד כיף להיות הורה מקטר על החופש. זו מין תכונה מובנית, שמתחילה ב-1 ביולי, ומוציאה מאיתנו, ההורים, את מירב הקיטור על כך שהילדים שלנו מסתובבים לנו בין הרגליים, שתיכף ייגמרו הקייטנות ולא יהיה לנו מה לעשות איתם, ושיש עוד כל כך הרבה זמן עד שהחופש ייגמר. אז מה יהיה?
אני השנה החלטתי שאני לא נשאבת למערבולת היבבות הקבועה, ולא מאפשרת לעצמי להתמוטט אל מול יולי-אוגוסט. אני מקבלת באהבה את העובדה שלילדים שלי מגיע לנפוש. ומאחר ואני לא מורה, ואני לא יוצאת לחופש יחד עם התלמידים, אני יכולה רק להתקנא באלה שכן, ולהגיד הלוואי עליי. כי אם כבר הוחלט שבחודשים האלה הילדים מסתובבים בכל מקום, אז לפחות שאיהנה מזה. ובמקום לבכות את מר גורלי ההורי, על כך שהילדים שלי יושבים עכשיו חודשיים בבית, אני יכולה לעשות הרבה דברים אחרים שאולי יקלו עלי את התקופה הזו ויתרמו להרגשה הכללית שלי.
ילדים זה שמחה – תזכורת קבועה שגם ילד שאומר: אוף אמא משעמם לי!, הוא משמח אותך עד מאוד.
ילדים זה ברכה – מומלץ לברך הגומל כל פעם שהם יוצאים לטיול, לבריכה לים או סתם קמים ממקום רבצם מול המחשב, ונשארים בחיים.
הכל אני יכול בחופש הגדול – יכול אבל לא רוצה. לכן אל תתאמצו להציע הצעות כמו אתה יכול לעשות עבודות בית, חוברות חופש, יצירה או לצאת קצת עם האופניים. טכנית הם יכולים, אבל הם פשוט לא מעוניינים.
השירים המשחקים, איפה הם עכשיו – באמת איפה?! מעניין את סבתא שלהם. אז אל תנסו להגיד שכשהייתם בגילם שיחקתם קלאס או אצבע שחורה. המקסימום שהם מוכנים לשחק זה כדורגל. במחשב.
נד-נד – לא כל בקשה של ילד צריכה להסתיים בנידנוד ותחנונים מצדו בסגנון: אמא, פלייייז. ואחר כך כניעה מתישה מצדנו. אפשר פשוט להיכנע מראש.
תנו לגדול בשקט – אפשר להחליט לעזוב אותם לנפשם ושיעשו מה שהם רוצים, או לתת להם את הנשמה ולהשקיע בחופש שלהם מבוקר עד ערב. כך או כך אנחנו נרגיש שלא עשינו למענם מספיק.
כולנו ילדים של החיים – להזכיר לעצמנו כל הזמן, שרק עכשיו, ממש לא מזמן, היינו במקום שהם נמצאים בו, וגמענו את החופש הגדול בשקיקה כילדים. להבין, להכיל ואז קצת לרחם עליהם. כי ברור שלנו היתה ילדות יותר שווה.
עד סוף הקיץ אדע את התשובה – אולי בסוף הקיץ נדע אם היה כדאי לקבל את החופש שלהם באהבה ללא תנאים ממש, כמו שאנחנו מקבלים אותם או כל מה שקשור אליהם, באהבה גדולה. במידה והתוכנית שלי לא תצליח, או שארגיש דחף בלתי נשלט לקטר קצת, תמיד יש תקווה. בשנה הבאה שוב יש לנו יולי-אוגוסט.
וסבתא אומרת:
החופש הגדול זה כמו החיים
נראה כמו מסע ארוך בהתחלה, אבל בסוף נגמר בצ'יק צ'ק