בעולם עתיר סכנות ובמציאות לא ברורה ולא בטוחה. , במדינה לפני בחירות, וכבששחיתות שמתיישבת בכל חלקה טובה, כשמסביב מנסים לאיים על הקיום הממשי שלנו, והוא עומד מול סכנה, אני רוצה לשתף אתכם בסכנות אמתיות שאני ניצבת מולם יום יום, ולהעביר כאן מעל במה זו את רשימה הדברים הכי מפחידים שאיתם אני נאלצת להתמודד. לפחד., להתגבר ולהמשיך הלאה.
- כינים – קטנות-קטנות אבל מסוכנות. אם אני אראה עוד אחת אחרי שעות של עמל ועבודה קשה עם כל סוגי החומרים טבעיים לצד פחות, אחרי סרוקים של קרקפות ילדי הבית, אם אני אראה אפילו אחת קטנה שאני צריכה עוד להרוג, אני אמות. או לפחות אתעלף.
- מסיבת יומולדת – ככל שהם יותר קטנים, חמודים ובעלי פרצוץף תמים, ככה הם יותר מפחידים. שימו אותם במקום אחד קטן עם ליצן גדול ומוסיקה רועשת. הצילו!
- מקקים – נכון שהם בעיקר מגעילים, אבל כשאני רואה אפילו אחד, מיד אני צורחת על מנת שתגיע עזרה מוחשית ובעלת סמכות בנושא: אמאל'ה!
- בנות מתבגרות – מה קורה להם מגיל 12 -22? לא מבינה את המטמורפוזה שעושה האתיקה ההתנהגותית שלהן. מילדות מתוקות שאמא היא מרכז עולמן בכל מובן המילה, שהמריבות עם החברות פשוטות ופתירות, השיח מול העולם פשוט ולא מורכב וניתן להבנה, ובכלל החיים הרבה יותר ורודים ומלאים ב'הלו קיטי'., הן פתאום הופכות, לא נעים להגיד, אבל ממש ממש, למפלצות.
- שירותים ציבוריים – אם אני לבד בלי הילדים, הפחד הוא הרבה יותר גדול. תמיד תהיה שם מישהי שמעבירה סמרטוט על רצפה דביקה בפעם המי יודע כמה, עם פרצוף של 'אל תחשבי להתקרב לפה בכלל', ותמיד משהו חייב ל היות חסר,: נייר טואלט, נייר לניגוב ידיים, מנעול או אפילו דלת. לעיתים כל הדברים חסרים גם יחד. לרוב זה יקרה במקרי החירום הקיצוניים ביותר. נרגעת ומתחממת במכונה לייבוש ידיים.
- הצפה – לא הכוונה להצפת רגשות, למרות שזה הולך יחד. עצבים, מהולים בפחד, של מה אני הולכת לעשות עכשיו עם כל המים האלה שהורסים לי את הרצפה, לצד מתי כבר יגיע האינסטלטור שהבטיח להגיע לפני שבוע בתשע בבוקר. אני יכולה להתגבר עד שהוא יבוא להציל אותי, לשטוף הכל החוצה, אבל אני כמובן בוחרת בקלישאה ומטביעה את עצמי ביגוני ובוכה שהגיעו מים עד נפש.
- חשבון האשראי שלי – המעטפה הזו נפתחת במהירות בכל פעם, על מנת לא לגרום להלמות הלב שלי לעבור את המהירות המותרת. זה לא שאני לא יודעת בכמה קניתי, איפה ומתי. אבל משום מה זה תמיד מופיע הרבה יותר ממה שחשבתי כאילו יש צל קטן שקונה איתי יחד ומכפיל את החשבון. או שבגלל הפחד אני סתם בהדחקה.
- להתקשר לספק תקשורת – אפילו אם האינטרנט שלי לא עובד, הטלוויזיה לא משדרת, והחמור מכל, הסלולרי שלי התקלקל, אני אעדיף לבצע חרקירי מאשר להתקשר לאחת מספקיות התקשורת נותנות השירות, על מנת שלא להיתקל במנגינה האינסופית שנשמעת כמו פסקול של סרט אימה, כשהסאונד מעליו מהלך אימים: "מקומך בתור הוא מאה חמישים ואחת, תודה על הסבלנות".
וסבתא אומרת:
בנאדם צריך לפחד רק שהראש יפסיק לעבוד
ואם הראש לא עובד, הבנאדם בכל מקרה לא מפחד....