בגמר חג הסוכות, לאחר שקיימנו מצוות ארבעת המינים כהלכתה וחבטנו בערבה, נשאלת השאלה - כיצד לנהוג בארבעת המינים? האם לזרקם או לשומרם?
יש חילוק בהלכה בין 'תשמישי מצווה' לבין 'תשמישי קדושה'. וכתבו המחבר והרמ"א באו"ח סימן כ"א סעיף א': "חוטי ציצית שנפסקו, יכול לזרקן לאשפה, מפני שהיא מצווה שאין בגופה קדושה, אבל כל זמן שהם קבועים בטלית, אסור להשתמש בהם, כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה, משום בזוי מצוה. וי"א דאף לאחר שנפסקו, אין לנהוג בהן מנהג בזיון ולזורקן במקום מגונה, אלא שאינן צריכין גניזה (כל בו הלכות שבת). ויש מדקדקין לגונזן, והמחמיר ומדקדק במצות תע"ב (מהרי"ל הלכות ציצית) (וע"ל סימן תרס"ד סעיף ח' ט')".
ואף שהמחבר התיר לזרוק לאשפה תשמישי מצווה, חלק עליו בעל המשנה ברורה, שכתב שאף סוכה ולולב ושופר וכל כהאי גוונא, לאחר שנתבטלו ואינם עומדין עוד למצוותן, הנה לדעת הרמ"א אין לנהוג כן - לזרקן לאשפה – וכן בסכך הסוכה ולולב ושופר, שלאחר שנתבטלו ממצוותן אין לזורק לאשפה, ואף הוסיף הפרי מגדים: "דנכון שלא לעשות תשמיש מגונה אפילו בדפנות הסוכה".
מדברי הרמ"א התפתחו המנהגים שנהגו להצניע את ארבעת המינים, וכתוב בספר סדר היום: "מוצאי יו"ט יקח הלולב עם מיניו וישמור אותו במקום מיוחד יהיה לו למשמרת, יראה אותם ויזכור, ויזכה על ידם להינצל מכל צרה, ואל ישליך ויזרוק אותם לאשפה, אחר שהם רומזים לעניין גדול". והוסיף: "חזינן לרבנן שומרים הד' מינים בכל שנה, ואמרו שזה יועיל לשמירה, ובספר יפה ללב, סימן תרס"ד אות ט"ו, כתב דמנהגנו ביום הושענא רבה לאחר התפילה, ליקח הלולב כשהוא קשור עם הדס וערבה, ולהניחו ע"ג פתח הבית שהוא ישן בו לשמירה".
על מנהג ההמונים לזרוק את ההושענות על ארון הקודש בסיום תפילת מוסף בהושענא רבה, יש שכתבו שיש בזה רמז בסוד שמשרין נדודי הדין, וזורקין אותו לסיים ימי הדין; ויש שהקפידו שלא לזרוק, כיוון שיש בזה בזיון שמות הקודש. ויש שנהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות, כדי לעשות בהם מצווה. וכתב בסימן תרס"ד אות ט"ו: "דבמקומנו המנהג לקיים ידי שניהם, דמחציתו היו משליכים בבוקר אל תוך שריפת החמץ, ומחציתו לתוך התנור שאופין בו המצות של מצווה".
שיורי הדסים. נוהגין אנשי מעשה להצניע ההדסים, ועושים מהם אגודה, ומריחין בהם במוצ"ש לאחר שבירך על הבשמים, והריחו בהם משום חיבוב המצווה.
סגולות רבות נקשרו לאתרוג שבירכו עליו בחג הסוכות. רבים נהגו לעשות ממנו ריבה ולאוכלו בליל ט"ו בשבט. ויש שכתבו, שיש בזה סגולה גדול לאשה הרה המקשה לילד, שהוא סגולה שתלד בקלות וייצא הוולד בר קיומא, לחיים טובים ולשלום. יש שכתבו שנהגו לאוכלו דווקא בחג השבועות זמן מתן תורתנו, כיוון שאתרוג בגימטריא תורה.
והעיקר חשוב שיהיה לנו לב טוב, כי אתרוג יפה ללב.