בשבוע זה נעסוק בשיעורי הצורבא בדיני תפילות שבת. בשנים האחרונות רווח המנהג להתפלל ולשיר את שירי קבלת השבת, כאשר רוצים לעורר את קבלת שבת לגבהים, בניגונים נוסח ר' שלמה קרליבך, שהיה בעל נשמה גדולה ולב גדול באהבת ישראל.
ניגוניו הנפלאים קמו לתחיה נפלאה ומעוררת השתאות, דווקא לאחר הסתלקותו מן העולם, עד כדי שיש מניינים הנקראים 'מנין קרליבך' ששם שרים, רוקדים ומקפצים עד שמי שמים. השאלה היא, האם הדבר נכון בשבת, לא מצד שירת הניגונים המעוררים לדביקות, אלא מצד המנהגים הנספחים לכך דהיינו ריקוד בשבת ומחיאת כף.
בשו"ע או"ח, הלכות שבת, סימן של"ט, סעיף ג', מובא: "אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ואפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או באחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ולספוק כלאחר יד, מותר"
מאידך כתב הרמ"א, שיש מקום להתיר: "והא דמספקין ומרקדין האידנא, ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. וי"א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר, וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר, דמלתא דלא שכיח הוא, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל".
וכן ערוך השולחן, אורח חיים, כתב שם: "למצוא צדדי היתר לדבר, ולעניות דעתי נראה טעם פשוט, דסיפוק וריקוד שלנו, לא נאסרה מעולם, דבזמן חז"ל, היה זה בעת שמזמרים בכלי שיר והיו מטפחים ומספקים ומרקדין, ע"פ סדר השיר, וכן משמע בירושלמי. אבל עכשיו, אין זה כלל בעת שמזמרים בכלי שיר, אלא בעת ששוררים בפה שירי שמחה, מטפחים כף אל כף טיפוח בעלמא, ולא ע"פ סדרי השיר... ואין כאן גדר שמא יתקן כלי שיר, דאין להם שייכות זה לזה כלל, ולא על זה גזרו חכמים, ולכן גם בשמחת תורה מרקדים ומטפחים לפני הס"ת". אף בשו"ת מנחת אלעזר חלק א' סימן כ"ט, כתב להתיר.
נחזור לענין מחיאת ידיים וריקוד ברגלים (ללא כלי) בשבת ויו"ט. נהגו רבותינו הקדושים הגאונים, שזה מותר לא רק ליחידי סגולה וחכמי ישראל. כתב הרמב"ם בהלכות לולב (פ"ח הלכה י"ד-ט"ו): "מצווה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמים ישראל וראשי הישיבות וסנהדרין והחסידים וזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין וכו'... השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת ה' שציווה בהן, עבודה גדולה היא וכו', וכל המגיס דעתו וחולק כבוד בעצמו, ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא ושוטה וכו' כו', וכן דוד מלך ישראל אמר: ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה וכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר: והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'". עכ"ל הרמב"ם שם.
ומי שרואה קדושת לשונו בדברים אלו, יבין היטב דרך רבותינו הקדושים וגם הבאים אחריהם לפזז ולכרכר ולרקד לשמוח באהבת ה' בשבתות ויו"ט, ואין להרהר אחריהם ח"ו. אך, ראוי לציין שהגר"ע יוסף, אף שפסק כמחבר, לאסור בכל אופן, התיר - אם אין בריקוד קפיצה אלא הליכה מעגלית: "אסרו חכמים לרקוד בשבת, גזירה שמא יתקן כלי שיר בשבת. ואף שבזמן הזה יש מקילים, אחר שאין הכל בקיאים לתקן כלי שיר, מכל מקום אין להקל לספרדים ובני עדות המזרח, שקיבלו הוראות מרן השולחן ערוך, שפסק לאסור לרקוד בשבת גם בזמן הזה. וכן המנהג במקומותינו לאסור. ולכן הרואה ספרדי המטפח ומרקד בשבת, ראוי להעיר למוסר אזנו, ולהודיעו שהדבר נגד ההלכה".
ומכל מקום אפשר להקל ע"י הליכה במחול בלבד, בשירות ותישבחות, שדווקא כשעוקר רגלו אחת ומניח חבירתה חשיב כריקוד האסור בשבת, אבל לא בהליכה במחול. והמחמיר גם בזה תבוא עליו ברכה.