במוצאי השבת הקרובה, שבת זכור, יחול חג הפורים הבא עלינו לטובה. על כן רצוי להביא לבית הכנסת את המגילה (הכתובה על קלף), כבר בערב שבת, או לחילופין במוצאי שבת, לאחר צאת הכוכבים. המעוניין להביאה בשבת, רשאי לטלטלה (במקום שיש עירוב), אך רצוי שילמד ויעיין בה בשבת בבית הכנסת. הבאתה בשבת לעת ערב, כדי שתהיה מוכנה לו מיד במוצ"ש, אסורה משום הכנה משבת לחול.
נהגו שלאחר את תפילת ערבית במוצאי שבת, בצאת השבת, יאמרו כל אנשי הבית: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ואז יכולים לעשות מלאכות, ויילכו לבית הכנסת לתפילת ערבית. יש שנהגו לברך ברכת מאורי האש קודם הקריאה, ואם עשו כך בהבדלה לאחר המגילה ישמיטו ברכה זו. המבדיל לאחר מכן לאנשי ביתו, תברכנה הנשים ברכת מאורי האש, ואם אינן יכולות לברך, יברך המבדיל עבורן.
כמה ממנהגי פורים המופיעים בפוסקים:
כשחל פורים במוצאי שבת כבשנה זו, נהגו ליתן 'זכר למחצית השקל' בתענית אסתר, אשר חל ביום ה', בשעת תפילת מנחה, ולא במוצ"ש. כותב הרש"ש: "וזאת משום שתהיה הצדקה עם התענית לכפר".
בדין השיכרות בפורים, אין צורך להשתכר, אלא לשתות יותר מהרגיל, עד שיישן. המהרש"א ביאר את הגמרא בבבא מציעא: "בשלושה דברים משנה תלמיד חכם בדיבורו: במסכת, בפוריא ובאושפיזא": 'פוריא' - הכוונה לפורים, שהרי חייב אדם להתבסם "עד דלא ידע...".
עושים רבנן שמשנים בדבורם לומר שהם כבר בגדר 'לא ידע', גם אם אינו מבוסם כל כך. הרמ"א כתב ש"נהגו ללבוש בגדי שבת ויו"ט זכר ל'ותלבש אסתר מלכות' ו'ומרדכי יצא בלבוש מלכות'. ואיך יתכן לומר פסוקים אלה במגילה בלבוש חול?!" (יסוד ושורש העבודה). בספר 'שערי תשובה' מובא: "חסידים ואנשי מעשה נהגו להדליק נרות בעת הסעודה גם ביום, שזהו דרך שמחה ויום טוב".
הטעם שנוהגים לאפות 'אוזני המן' עם שלוש זוויות הוא, משום שמופיע במדרש: "כיוון שראה המן שלושה אבות, מיד ניתש כוחו; 'וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק' - צדיק, זהו מרדכי".
יש שנהגו בפורים להדביק פרורי אגוזים או שומשומין ומטגנים אותם בדבש ונעשה גוש אחד, וזה תיקון למה שאמר המן: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", דהיינו שיש פירוד בלבבות ובזה יש רמז להתחברות המפוזרים.
בספר 'קרבן עני' כתב בשם הבני יששכר, שלהבדיל בין חנוכה שעושים סביבון שנאחז מלמעלה ומסובבים, הנה הרעשן בפורים נאחז מלמטה ומסובבים. משום שבחנוכה הייתה התעוררות מלמעלה ולא מלתתא (מלמטה) רק אצל בודדים, אך בפורים על ידי מרדכי ואסתר כלל ישראל התענו, לבשו שק ואפר, ועל ידי כך עוררו רחמי שמים, לכן מגלגלין את הרעשן מלמטה.
מנהג הכאת המן במגילה יסודו בפסוק: "כי מחה תמחה את זכר עמלק", ו'מחה' לשון מכה, כנאמר בסליחות: "מחי ומסי". בסידור הרעב"ץ מסופר, שהחכם צבי נהג לרקוע ברגליו כשהזכירו המן במגילה. החתם סופר ביאר, שעושים רעש גדול בזמן הזכרת המן, משום שאיננו רוצים שוב לשמוע את השם הזה. האר"י ז"ל כתב, שהמנהג הרצוי הוא להכות דווקא ברגליים, כיוון שמעמלק העבה שבעבים, ובהכאותו משפיל בעקביו להמן, כן יאבדו כל אויבך ה'.
ובתוך כל מהומת משלוח המנות, ראוי לזכור את דברי הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במתנות לעניים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח המנות, שאין משם שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב העניים...", וכך תהיה ליהודים, אורה ושמחה וששון ויקר!