עם בואו של יום ל"ג בעומר, וההתפעלות מעוצמת הקדושה שהפיץ רשב"י בעולם, נשאלת השאלה, אימתי ומי ראוי לעסוק בלימוד חכמת הקבלה, שמחד גיסא היא כמובן חלק מתורתנו הקדושה אך מאידך גיסא אין ראוי כל אחד לעסוק בה.
במדרש משלי (פרשה י'), על הפסוק "לא ירעיב ה' נפש צדיק", מתארים חז"ל עד כמה יתבע אותנו הקב"ה על ידיעת כל חלקי התורה: "אמר רבי ישמעאל, בוא וראה כמה קשה יום הדין, שעתיד הקב"ה לדון את האדם בעמק יהושפט: בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, והקדוש ברוך הוא הופך את פניו ממנו, ומלאכי חבלה שולטים בו וכו'. כיון שבא תלמיד חכם לפניו, אומר לו הקדוש ברוך הוא, בני אמור לפני מה שלמדת, ואם אינו יודע להשיב, הוא בוש ונכלם. על אותה שעה היה אומר רבי ישמעאל: אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה... מי שיש בידו תלמוד, אומר לו הקדוש ברוך הוא: בני, צפית במרכבה? שאין לי הנאה וקורת רוח בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים עוסקים בתורה וצופים במרכבה - כיסא כבודי היאך עומד, חשמל היאך עומד וכו', וכי לא זהו גדולתי והדרי, שבנַי מכירים את כבודי? מכאן אמר רבי ישמעאל: אשרי תלמיד חכם שלימודו משומר בידו, שיהיה לו פתחון פה להשיב להקב"ה ביום הדין".
ורבינו חיים ויטאל כתב בשער הגלגולים (הקדמה י"א), שעסק התורה נכלל בפרד"ס, שהוא: פשט, רמז, דרש, סוד, וצריך לעמול ולעסוק בכולם עד מקום שיד שִכלו מגעת.
אלא שהשאלה היא, אימתי הזמן הנכון לעסוק בחכמת הקבלה גם לחובשי בית המדרש, וגם לאלה הקובעים עיתים לתורה?
הגר"ע יוסף זצ"ל הגביל (שו"ת יחווה דעת ד', מ"ז), העיסוק בחוכמת הנסתר רק למי שהוא "תלמיד חכם אשר יראת ה' היא אוצרו, וכבר מילא כרסו בש"ס ופוסקים בעיון זך וטהור לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ובקי בהלכות הנהוגות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם... וכמו שאמרו חז"ל בחגיגה (י"ג): אין מוסרים סתרי תורה אלא למי שיש בו חמישה דברים וכו'"
וכן כתב הגר"א מווילנא בפירושו לספר משלי (כ"א, י"ז), שלא יתכן שאדם שלא למד ככל הצורך בש"ס ופוסקים, ואיננו בקי בדינים, שילך בגדולות ובנפלאות ממנו ללמוד סודות התורה.
בשו"ת דברי יציב (יו"ד סימן קל"ז) מתאר אימתי ראוי לעסוק בקבלה: "ולזה ברוב גלילות גליציא וכל מדינת פולין, לפי ידיעתי, לא היה כמעט מקום שקבעו לימוד ברבים בזוה"ק ושאר ספרי קבלה. וספר התניא מורכב מספרי חקירה וקבלה גם יחדיו, וכן ספרו של אבי אדוני זקני דברי חיים על התורה ומועדים. וספר הקדוש נועם אלימלך אף שכולו רזין דאורייתא, מ"מ נכתב בסגנון שנראה מובן גם לפשוטי עם... ורוב ספרי תלמידי הבעש"ט הק' זי"ע דומים לזה, ולא גילו חכמת הנסתר ממש לרבים... ורק חסידים מובהקים אמיתיים, שידעו לפי שורש נשמתם שראויים הם לאותה איצטלה, וטיהרו וזיככו גופם בזיכוך אחר זיכוך בכל התנאים והאזהרות הנ"ל וכיו"ב, עסקו בספרי הנסתר, ובהסתר עד כמה שידם מגעת".
מדברי גדולי עולם אלו עולה, שאל לו למי שאינו ראוי ומקודש, לעסוק בדברי הזוהר וחכמת הנסתר, עד שיכשיר עצמו לזה בפנימיות, ובוודאי שאין ללמדה לרבים, ולמי שאינו ראוי.