גדלנו על ברכיהם. המדינה הוקמה בידיהם. עכשיו חובתנו להשיב להם טובה. "הקשישה שלי התקשרה להגיד שהיא מתגעגעת. חסר לה האור המיוחד שהיה בביקור השבועי שלנו", מספרת אילנית, בוגרת פרויקט 'והדרת'. "גם אני מתגעגעת אליה ובחופשים מהלימודים עושה מאמץ לבקר. היא חשובה לי. בשנת השירות שלי רציתי לתרום למי שבאמת צריך, להדליק את האור בלב, ללמוד דברים חדשים על עצמי ולהיות באמת ראש גדול".
פרויקט 'והדרת' מופעל ע"י המשרד לאזרחים ותיקים ומרכזת אותו מנהלת תחום קהילות במשרד, ברכי דליצקי. הפרויקט הייחודי מאפשר למתנדבת ולקשישה, באמצעות מפגשים שבועיים, להגיע ללימוד הדדי ולחשיפה של כוחות חדשים, לכל אחת בתחומה. ישנן קשישות המלמדות את הבנות לסרוג, לבשל, לנגן, ואפילו לדבר בספרדית. הבנות מלמדות אותן להשתמש במחשב, לתקשר בדוא"ל עם בני המשפחה ואפילו לפתוח חשבון בפייסבוק.
מצטרף לדברים הרב צבי במברגר, מנכ"ל 'עמינדב', הסבור כי ישנו ערך מיוחד במפגש הבין-דורי המתבצע בפרויקט: "החיבור של בנות צעירות לאוכלוסייה המבוגרת, וההיכרות עם פועלם של הקשישים, יש בהם ערך כשלעצמו".
בעבר כתבנו כאן על הפרויקט, תוך התמקדות בגרעין המוסיקלי המופיע בניגון ובשירה בבתי אבות ובמרכזי יום לקשיש. אך 'והדרת' מתפרס על פני תחומים רבים ומגוונים. מביקורים קטנים אך בעלי משמעות, עד יוזמות ויצירות של דברים חדשים בהתאם לאופיים ורצונם של הקשישים. שירה כותבת יחד עם הקשישה שלה ספר על ירושלים, אשר מבוסס על תיעוד זיכרונותיה מהעיר בימים עברו. מוריה נסעה עם הקשישה שלה לקברי צדיקים בצפון. אורית, שלמדה ליצנות רפואית, הגיעה לאחד ממרכזי היום והצחיקה את הקשישים עד דמעות. המתנדבות יוצאות עם הקשישות לקניות בשוק, למרפאה, לביקור משפחתי ולטיולי התאווררות מחוץ לבית.
"אחת הקשישות", מספרת שרון, מתנדבת מ'עמינדב' בפרויקט 'והדרת' ברעננה, "חגגה השנה את יום הולדתה ה-97. היינו הולכות כמה צעדים ונחות קצת על הספסל. לפעמים ראיתי בעיניה משהו ריק, אך מידי פעם התגנב לו ניצוץ של חיים. זה קרה כשפסענו. רגל רדפה רגל. עמוד, עץ, ועוד עמוד – שאיפות, חלומות." כך מסבירה שרון כיצד נרקם הקשר וכיצד מתחוללים שינויים קטנים אך גדולים, "מטרות קטנות של אישה גדולה".
אלירז, מתנדבת נוספת בפרויקט, מספרת על מקרה משלה. לאחר תקופה מסוימת יחד עם הקשישה, גילתה כי הקשישה אינה אוכלת כמו שצריך. "הקשישה הסבירה לי, כי העובדת הזרה שלה, היא זו שמבשלת את האוכל, ולכן אינה יכולה לאכול ממנו". מאז נהגה אלירז למצוא זמן קצר במהלך היום, על מנת להגיע לביתה ולהדליק את הגז. בכך אפשרה לה את הצורך הבסיסי של ארוחה חמה אחת ליום.
ישנם גם מקרים של חשיפה לציבורים שלא היו מוכרים לחלק מהמתנדבות עד שירותן. המתנדבות הלומדות במדרשת נגוהות, מגיעות למרכזי יום בקרית גת ובקיבוצים נגבה וגלאון. בקרית גת, הן פוגשות את ה'ווטרנים', גיבורי מלחמת העולם השנייה, שעלו מרוסיה וקיבלו הכרה מיוחדת בפועלם.
בקיבוצים נפגשות המתנדבות עם בוגרי 'השומר הצעיר', אשר היו שותפים בהתיישבות בהקמת המדינה. כיום הם נפגשים עם בנות דתיות, השונות כל כך בהשקפת עולמן, אך מעריכות מאוד את מה שרבים כבר אינם מעריכים. במפגשים בנגבה מלמדות הבנות את הקשישים על פרשת השבוע ומתכוננות איתם למועדי ישראל, בשפה שעד היום היתה רחוקה לחלקם, אך הם מגלים צימאון והתעניינות רבה.
"לא אשקר. היו לי חששות בהתחלה. אך מהר מאוד הם נמוגו. אין האדם מפחד, אלא מהלא נודע ומהלא מוכר", מסכמת שרון.
שווה אלף מילים
"...שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" (דברים, ל"ב, ז').