בזמן האחרון זה הולך ונהיה יותר ויותר מהיר, ולא משנה מה האירוע. בעידן הרשתות החברתיות והתקשורת האינטרנטית, אנשים מביעים את עמדתם על כל התפתחות אקטואלית באופן מידי, בלי לעצור אפילו לרגע, כדי לחשוב קצת. לא משנה אם זו פרשת אופק בוכריס, החייל היורה בחברון, או החלטת בג"ץ בנושא מתווה הגז. שעות, שלא לומר דקות, אחרי הפירסום, אנשי הפייסבוק והטוויטר כבר חורצים דעה, הפוליטיקאים משחררים תגובה, עצומות מתארגנות ברשת, ומרגע לרגע מתעצמת הקשקשת. ואני הקטן מבקש, חכו רגע. תנו להבין מה באמת קרה שם, תנו למשטרה או למצ"ח לחקור, תנו לקרוא את פסק הדין, תנו זמן לעכל. תנו זמן לשקול.
משהו לא טוב עובר על החברה שלנו, מימין ומשמאל. מהירות התגובה הופכת את כולנו לאנשים שטחיים ששועטים עם העדר באופן אינסטינקטיבי, מונעים בעיקר על ידי בלוטות הרגש, מבלי לעצור לרגע להקשיב ולחשוב.
אבל תגובה בטרם מחשבה היא רק בעיה אחת של השיח. יש בעיה נוספת, והיא הקושי ההולך וגובר להשמיע ולשמוע עמדה מורכבת. הדרישה היא להכריז מיד איזה צד אתה תופס. הלנו אתה אם לצרינו. האם אתה עם המתלוננת או עם החשוד. האם אתה חושב שהחייל הוא רוצח או שמגיע לו צל"ש. האם אתה תומך נלהב של מתווה הגז ומתנגד נחרץ לכל התערבות של בג"ץ, או שאתה מתנגד לכל מהלך ממשלתי, וברור מאליו שגם ל'שוד הגז'. המצוקה היא לא רק של אלו שמבקשים רגע כדי להבין את הסיטואציה לפני שהם מגיבים, אלא גם של אלו שמבקשים, לא עלינו, להביע עמדה מורכבת. לומר משהו, שהוא לא שחור לבן, לא שמאל או ימין. לא אשם או זכאי.
אורך נשימה ויכולת הכלה של עמדה מורכבת, הם שני מיצרכים שהולכים ונעשים נדירים באטמוספירה הציבורית של ישראל. אם לא נתעקש עליהם, השיח הציבורי שלנו יעשה עוד יותר שטחי וקיצוני, לרעת כולנו.
להחליט וליישם
יחסי המדינה והמיגזר הבדווי הם דוגמה מובהקת לנושא מורכב. חלק גדול מאנשי הימין פוטרים את עצמם מהסוגיה באמצעות הצבעה על בעיית הבניה הבדווית הבלתי חוקית, או על תופעות שליליות אחרות, שקיימות במיגזר הזה. לעומתם, רבים מאנשי השמאל נוטים להתייצב באופן מידי לצד הבדווים בכל סוגיה שנויה במחלוקת, ולהתנגד לכל הריסה של בניה בדווית בלתי חוקית. אלו וגם אלו לא מסייעים בקידום מערכת היחסים של הבדווים עם המדינה, ומתעלמים מהמורכבות האמיתית של הנושא.
השבוע התקיים בוועדה לביקורת המדינה דיון נוסף בנושא אי הסדרתם של הישובים הבדווים בנגב. שוב הוזכר, שלמרות שהוקמה רשות להסדרת ההתיישבות, דבר עדיין לא נעשה בשטח. חלק מהיישובים שכבר הוכרו מזמן על ידי הממשלה כיישובים חוקיים, עדיין לא חוברו למערכת חשמל. האשמה לא נופלת כמובן רק על המדינה. גם הסיכסוכים הפנימיים בתוך המיגזר הבדווי, מקשים על הסדרת ההתיישבות. הפתרון המתבקש הוא שמדינת ישראל תפסיק למשוך זמן ולברוח מהכרעה ותקבל החלטה - כמה שיותר בהסכמה עם ראשי המיגזר - על הישובים שיוכרו ועל אלו שיפונו, וגם תיישם את החלטותיה במהירות האפשרית. המיגזר הבדווי לא הולך לשום מקום. הוא חלק מהחברה הישראלית, והוא ראוי להכרה ולתקציבים הולמים. התעלמות ומדיניות של 'שב ואל תעשה' בסוגיית הישובים הבדווים הבלתי מוכרים, מזיקה לכל תושבי הנגב.