אני זוכר היטב את שיחת הטלפון הראשונה. היא התקיימה בשנת 1992 בין הטלפון הציבורי בישיבה התיכונית הירושלמית בה למדתי, לבית משפחת אורבך בשכונת בית וגן. אורי היה אז עורך 'זרעים', העיתון של 'בני עקיבא', ואני תיכוניסט נרגש ששולח מידי חודש מקאמות בחרוזים לפירסום בעיתון. תמשיך. תמשיך לכתוב, הוא אמר. ואם יש לך רעיון מעניין גם לכתבה, אז אל תתבייש להציע. כך הוא עודד ופתח לי ולרבים אחרים את הדלת הראשונה לעולם הכתיבה, והקפיד לעשות זאת בכל מקום אליו הגיע.
אורי מעולם לא הסתפק בכתיבה. הוא גם לא הסתפק בפירסום מאמר תחת הכותרת 'הטובים לתקשורת', אלא דאג שזה גם יקרה. חדור שליחות ונטול אגו, הוא דאג בטוב לב ובצניעות, לפתוח את כל דלתות התקשורת שהיו נעולות עבור הציבור הדתי במשך שנים ארוכות. הוא עשה את זה ב'זרעים' וב'אותיות', ב'נקודה' ובגלי צה"ל. בערוץ 'תכלת' וברשת של ערוץ 2.
כשהיה מנהל התוכניות בערוץ 'תכלת', זכיתי לעבוד במשך כשנה כעוזרו. באותה שנה הוא פתח לי כל יום עוד דלת ולימד אותי המון. שיעור על עולם הטלוויזיה התל אביבי. שיעור על עולם יחסי הציבור. ובין לבין, המון שיעורים בחכמת חיים. והיה גם עוד שיעור אחד, חשוב לא פחות. זה היה ביום בו הראו לו את הדלת החוצה מהערוץ. הייתי בנסיעה הביתה, ואורי התקשר. זהו, הוא אמר. אני מסיים כאן, לצערי. אני נסערתי ועצרתי את הרכב בצד הדרך, ואז, במשך דקות ארוכות אורי רק ביקש להרגיע, ונתן לי שיעור שלא אשכח בפרופורציות של החיים.
לפני שש שנים, בבוקר בו הודיע על החלטתו להיכנס לעולם הפוליטי ולהשתלב ברשימת 'הבית היהודי', שאלתי אותו אם הוא מעדכן את קריאת 'הטובים לתקשורת', שכתב שני עשורים קודם לכן. "אני עדיין חושב שהטובים והמתאימים צריכים ללכת לתקשורת", הוא אמר. "אבל אחרי עשרים וחמש שנה, אדם יכול להוסיף קומה על מה שעשה. השליחות לכל החיים היא שליחות רעיונית. הכניסה לפוליטיקה היא צורת ביטוי חדשה של אותם הדברים שעשיתי בעבר".
וגם בעולם הפוליטי הוא לא הפסיק לפתוח דלתות. הוא פתח את דלת 'הבית היהודי' לצעירים שתמיד דאג שיקיפו אותו. הוא פתח את הדלת לשיטת הפריימריס שהצליחה להעיר את המפלגה המנומנמת, והוא פתח את הדלת לנפתלי לבנט. ושוב, כמו בשנותיו הרבות בתקשורת, חדור בשליחות ונטול אגו, הוא לא דאג לכיסאו הפוליטי אלא לעתיד המפלגה, וכשהביא את בנט, הוא לא רק פתח לו את הדלת, אלא גם עשה הכול כדי להושיב אותו בראש השולחן.
בשנתיים האחרונות אורי פתח לכולנו דלת לעולמם של האזרחים הוותיקים. כשדיברנו בקיץ האחרון על פסטיבל הנוסטלגיה שיזם, הוא אמר: "יש לנו דור שלם שיש לו מה להציע, והפסטיבל הזה אומר לכולנו תקשיבו. יש מה לספר". את המשרד שלו ראה אורבך כסוכן של שינוי תודעה. "אם נייצר אווירה אוהדת כלפי קהילת המבוגרים", הוא אמר, "יהיה לנו יותר קל לפעול גם בנושאים כבדים וחשובים לחייהם, כמו בריאות ורווחה".
אורי אליצור ז"ל סיפר, שכשחנן פורת דיבר אתו על המוות, הוא אמר: "זה לא עניין כל כך גדול. דלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת, ואתה עובר מצד לצד". והוסיף אליצור ז"ל, ואמר: "זה לא עניין קטן. כי אנחנו נשארים מאחורי הדלת הסגורה". אורי אורבך, פותח הדלתות שלנו, בתקשורת, בפוליטיקה, ובחברה הישראלית, סגר מאחוריו את הדלת, והשאיר לנו משימה, להמשיך לפתוח דלתות.