שלוש שנים חלפו מפטירתו של אורי אורבך ז"ל, והקול שלו חסר. חסרים לא רק המקוריות, השנינות, ההומור והחכמה. חסרים גם האיזון, הפרופורציה, הנורמליות - וגם הרגישות החברתית. העשייה החברתית של אורבך באה לידי ביטוי לא רק בחוקים שחוקק ויוזמות שיזם. בקדנציה הראשונה שלו בכנסת הוא עמד בראש השדולה החברתית יחד עם חברו אילן גילאון ממר"צ. כשעובדי מפעל אקרשטיין עלו לכנסת, במסגרת מאבקם להקמת ועד עובדים, אורבך היה חבר הכנסת היחידי שאירח אותם במשרדו. כשפרצה המחאה החברתית בקיץ 2009, אורבך ביקר במאהל, ואמר שלמרות שהמאבק הפך לפוליטי, הח"כים הדתיים צריכים להצטרף אליו. הוא הצר על כך שכל מעשה ציבורי של מחאה חברתית נתפס בציבור שלו כשותפות עם השמאל, והודה שפעמים רבות הוא מתקשה למכור לחבריו את חשיבות נושא היחס של המדינה לזקנים.
את הצדדים החברתיים של אורבך אפשר לראות עכשיו גם בספר החדש 'דתי נורמלי' (ידיעות ספרים), שמרכז מבחר מכתביו של אורי, שנערכו על ידי מיכל אשתו ואלי ויסברט. בשער שנקרא 'בחמלה רבה', אפשר למצוא סיפור קצרצר על גורלה של עובדת קבלן, מאמר על התייחסות פוגענית כלפי קשישים, קריאה לחיזוק מערכת הבריאות, מאמר על הנגשת שטרות כסף לעיוורים, ותפילה על עובדים זרים.
במאמר האחרון בספר, מאמר שפורסם כחודש לפני פטירתו, קורא אורי לציבור הדתי לאומי, לגבש משנה חברתית וכלכלית ולפעול לתיקון החברה. "אני חולם", כותב אורבך, "שיום אחד ניצור משבר קואליציוני בגלל מפעלים בסכנת סגירה, בגלל מדיניות הבריאות, בגלל מחסור בתקציבים לזקנים או לילדים".
"האני מאמין שלי", אמר אורבך בהזדמנות אחרת, "לקוח מישעיהו: 'הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית'. עזרה לחלשים, מחוייבות המדינה לרשת סוציאלית וחשיבה מחודשת על דרך הטיפול בקבוצות חלשות, הן העקרונות החשובים ביותר מבחינה דתית ולאומית".
לא כל הדרום אדום
זה קורה לי כמעט מידי חורף, בסוף שבט, תחילת אדר. חבר או משפחה שמחפשים את הפריחה האדומה בנגב מתקשרים כדי לברר היכן באזור ירוחם מתחבאים מרבדי הדרום-אדום. אז בואו נעשה סדר אחת ולתמיד, לכל אלו שלא ממש סגורים על המפה. הנגב גדול, מגוון, ושונה, ולא כל מה שנמצא מדרום לקו קריית גת-אשקלון נראה אותו דבר ונמצא אחד ליד השני. יש נגב מערבי, יש הר הנגב והמרחק ביניהם הוא כמו המרחק בין המרכז לנגב ולפעמים יותר.
בנגב המערבי תמצאו עכשיו את מרבדי הכלניות האדומים, אבל בהר הנגב הפריחה מאוחרת יותר וגם שונה. אצלנו בהר הנגב תמצאו יותר נרקיסים, אירוסים או צבעונים, ופחות כלניות. אצלנו, הפריחה בדרך כלל היא לא במרבדים, אלא מפוזרת בין סלעים וואדיות בגלל המבנה ההררי. מי שמחפש פריחה בימים הקרובים, שיסע לנגב המערבי. בהר הנגב, הקור מעכב את הפריחה עד לתחילת האביב. בסוף היא תגיע גם אלינו. תתקשרו אחרי פורים.