אחד הרגעים היפים בטקס הענקת פרס שר החינוך ליוצרים בתרבות היהודית, היה הביצוע המשותף של קובי אוז ואנסמבל 'שיר ידידות', לפיוט הסליחות 'י-ה שמע אל אביונך'. התכנית האומנותית של הטקס שהתקיים השבוע, כללה שירים נוספים שבוצעו בנפרד על ידי יגל הרוש ואנסמבל 'שיר ידידות', ועל ידי קובי אוז. אבל החיבור ביניהם היה יפה במיוחד. הבחירה באוז ובאנסמבל 'שיר ידידות' לתכנית האומנותית של הטקס, העידה לא מעט על התמורות שמתחוללות בתרבות היהודית בשנים האחרונות. הפיוט שחוזר לקידמת הבמה, ההתכתבות של יוצרים מוסיקאליים כמו אוז עם יהדותם, והשילוב בין ישן וחדש, מזרח ומערב.
גם כשמסתכלים על גלריית היוצרים שקיבלו את הפרס (גילוי נאות: הייתי חבר באחת משש ועדות הפרס), אפשר לראות את המגמות החדשות ביצירה היהודית. בתחום המחול למשל זכתה, לצד הרקדנית תמרה מיאלניק, להקת 'אנסמבל כעת', להקת המחול הראשונה בישראל המורכבת מרקדנים גברים דתיים. בתחום הקולנוע זכתה, לצד הבמאי יאיר קדר, דינה פרלשטיין, יוצרת ומפיקת קולנוע חרדי נשי. הפרס שהיא קיבלה הוא הכרה נדירה של הממסד בקולנוע החרדי. בתחום המוסיקה, לצד הפזמונאי והמלחין הוותיק אביהו מדינה, זכתה הזמרת נעמי חשמונאי, שמבטאת את ההתעוררות האומנותית החדשה של הנשים הדתיות. גם הפרס על מפעל חיים שהוענק לשולי רנד, מבטא את החיבורים המעניינים שמתרחשים בעשור האחרון בין התרבות היהודית לתרבות הישראלית.
בעיתון 'הארץ', באופן לא מפתיע, ליגלגו השבוע על הפרס לתרבות יהודית. קובי ניב תהה שם בציניות האם 'תרבות יהודית' היא כל דבר תרבותי שיהודי יוצר? האם היא חייבת להכיל ציטוטים מהתורה? האם היא מוכרחת להיווצר על ידי דתיים? והאם בפועל היא פשוט תרבות תורנית?
אז אמנם אין נוסחה מדוייקת להגדרת תרבות יהודית. אבל מי שנכח בטקס השבוע, יכול היה לקבל תשובה טובה לשאלה מהי התרבות הזאת. לא כל היוצרים שקיבלו את הפרס היו אנשים דתיים, וכאמור, גם לא כל אלו שהופיעו על הבמה במהלך הערב. המכנה המשותף ליצירתם של הזוכים, הוא העיסוק בתכנים יהודיים, והבאתו לידי ביטוי של המטען התרבותי המסורתי של העם שלנו, בכלים חדשים ומגוונים. נשאר רק לקוות שהפרס הזה, שהוענק השנה לראשונה, יהיה למסורת ויתרום להתעצמות התרבות היהודית.
לשמור על הכבוד
אחת מעשרות המצוות בפרשת 'כי תצא', מצווה לקבור בו ביום את גופתו של מי שהוצא להורג, ואוסרת להלין את נבלתו ולבזות את גופו של המת, גם כשמדובר בחוטא. השמירה על כבוד המת הפכה לערך מקודש בעם ישראל, שיש לו היבטים רבים. היבט עכשווי של הערך מופיע בספרון החדש 'מיקרופון מקלדת והמקורות', שכתב ידידי העיתונאי אריאל כהנא. "לכבד את המת פירושו לחסוך את התיאורים הפלסטיים של שניות חייו האחרונות", כותב כהנא, "ולהימנע מתמונות המבזות אותו או פוגעות בבני משפחתו". רק שיקולי הסברה לאומיים יכולים, לדעתו של כהנא, להצדיק תמונות זוועה, וגם אז נדרשת כמובן הסכמת המשפחות.
הספרון שכתב כהנא מקבץ בתוכו 50 ערכים על עיתונאות ויהדות, ונועד להתמודד עם השאלה, כיצד המלאכה העיתונאית עולה בקנה אחד עם שמירת מצוות, ובפרט עם הלכות לשון הרע. כהנא מאמין שמקורות תורת ישראל דווקא מצדיקים את פעילותה של העיתונות, ושדתיות ועיתונות עשויות ללכת יחדיו, אם רק מאמצים את רף הדרישות המוסרי שעולה מהמקורות.