בימים אלה מתכוננים ונערכים ביחידותיהם אלפי צעירים שנקראו למילואים, המשתייכים לדור ה-Y המבוגר יותר, ולדור ה-Z הצעיר יותר. אין צורך לחזור על כך שמדובר בפעם השלישית, הרביעית ויותר, שהם נקראים במהלך השנה וחצי שעברו. יתר על כן, רבים מהם קיבלו רק לאחרונה את ההודעה שתקופת המילואים שתוכננה להם תוארך בשבועיים שלושה ויותר.
מזה זמן רב מאיימים עלינו ברוב האולפנים, שהפעם הזאת רבים מאנשי המילואים לא יגיעו. ולא רק בגלל השחיקה הידועה והמוכרת, אלא בגלל ההתנגדות למהלכי הממשלה. במקרים הקיצוניים יש בין מתנגדי הממשלה, שגם לא בוחלים בקריאות מפורשות לסרבנות. כך קורה שברוב האולפנים המנעד נע בין הבנה, שלא לומר שמחה לאיד, על הסרבנות העתידה להגיע , לבין קריאה מפורשת לסרב להגיע.
אבל למרות השחיקה ולמרות הניסיון לתת לגיטימציה ישירה ועקיפה לסרבנות אפורה, הם בכל זאת הגיעו. ברור שההתייצבות לא הייתה מלאה. ביחידות עצמן ערים היטב לאתגרים ולבעיות שיש לחלק ממשרתי המילואים ולכן ההיערכות הייתה בהתאם ובתיאום מראש עם אלה שלא הגיעו. מערך המילואים הוכיח שגם לאחר השחיקה הגדולה ביותר בתולדותיו, ולמרות הרעש שמייצרת חסידות ברסלר עם סיסמתה 'בספטמבר לא יהיה לך צבא', יש צבא מילואים. הוא בוודאי שחוק, הוא עייף, הוא מתמודד עם אתגרים עצומים, אבל הוא בא.
בספרה 'משיח רכוב על טנק' מתארת יונה הדרי את ההתייחסות של המבוגרים אל הצעירים, כגלים עולים ויורדים של דיכאון והתלהבות. כך מתוארת האווירה בחודשים שלפני מבצע קדש בקיץ 1956: "יותר מכל, הדיכאון הוא בעטיו של הנוער. הוא עילת העילות לכישלונו של החזון. הנוער, ליתר דיוק הנוער העירוני, הוא ורק הוא אשם בכל הרעות החולות שפקדו את החברה". וזו ההרגשה המתוארת בחודשים שקדמו למלחמת ששת הימים, במחצית הראשונה של 1967: "ההרגשה כי בעיצומו של דבר הכול אבוד ואין לנו אלא חיים בנשימה קצרה, ולפיכך נאכל ונשתה, כי מחר נמות... אין אנחנו יותר, יש רק אני". לא המיתון, לא הירידה, לא האבטלה; הנוער הוא גורם המשבר והדיכאון.
בין שתי המלחמות, בשנת 1960, צמח המושג 'דור האספרסו' כביטוי כלפי הצעירים המתאפיינים בנהנתנות, באנוכיות וכיוצא באלה. ואז, כאשר מגיע מבצע סיני, אותו נוער נהנתן כביכול, אנוכי לכאורה, הופך לחלק מהמנון המלחמה: "הו, שלהבת יה, עיני הנערים, הו שלהבת יה ברעום המנועים, עוד יסופר על זה היום אחי, בשוב העם אל מעמד סיני".
במחקר המקיף על דור ה-Y בישראל (עוז אלמוג, תמר אלמוג, 'דור ה-Y בישראל: דו"ח מחקר', מוסד שמואל נאמן, 2015) יש פרק עם הכותרת 'בעד עצמנו – אנוכיות כטרנד'. הפרק סוקר את הכינויים שניתנו לדור הזה: דור העצמי, דור הסיפוק המיידי ועוד. העולה מכל אלה שהדור הזה, על מכלול תכונותיו, יודע בהחלט גם להתגייס, והוא מוכן גם לסכן את חייו, כאשר מדובר במטרה חשובה, ובוודאי כאשר מדובר במטרה קיומית של ממש.
דווקא לנוכח ההתייצבות שוב ושוב, יש לזכור כי הנכונות הגבוהה להתגייס עלולה להישחק עוד ועוד בסבבים חוזרים ונשנים של דשדוש. בשעת כתיבת שורות אלו לא ברור כלל לאן פניה של ישראל מועדות, האם לעוד עסקה חלקית או למהלך צבאי בעצימות גבוהה. חלק מהשחיקה של אנשי המילואים קשורה למשימות ולמטלות שהם מקבלים. גם דשדוש עלול להתברר כגורם להורדת המוטיבציה. כעת, כאשר הם מגיעים בהמוניהם, יש לתת להם סוף סוף את הפקודה להכריע את האויב.