"זו הכלכלה, טמבל", היה משפט המפתח במערכת הבחירות של ביל קלינטון לפני למעלה מ-30 שנים, ונחשב לאחד מהמוצלחים בתולדות התעמולה הפוליטית. הצוות של קלינטון זיהה שהרוב הגדול של האמריקאים מתעניינים בכלכלה בכלל, ובמצבם הכלכלי במיוחד, וזה היה אחד מגורמי ניצחונו. כאשר מדובר בנושאי פנים של ארה"ב, זה בהחלט יכול להיות הגיוני ומובן. הבעיה היא שאת רוח המשפט הזה אימץ הנשיא דונלד טראמפ, במסגרת השאיפה שלו לארגן ולסדר את העולם מחדש.
את המאבק הגדול על הסדר העולמי, מנהל טראמפ נגד סין, ובמבט רחב יותר נגד הציר סין-רוסיה ושותפיהם בעולם. היה ניתן לראות זאת כמאבק של הדמוקרטיה הגדולה בעולם כנגד שתי מעצמות לא דמוקרטיות, כאילו שיש כאן מאבק בין אידיאולוגיות, אבל זה רחוק מכך. טראמפ מוכן לארגן שותפויות פוליטיות בין משטרים רחוקים מאוד מדמוקרטיה על בסיס אינטרסים, ובלבד שיוכל לעצור ביחד אתו את הסינים. סוגיית הזהות הרבה פחות חשובה עבורו. ואם מדינות תומכות טרור מוכנות להצטרף לבריתות שלו נגד הסינים, ברוכות הבאות.
רקעו העסקי-כלכלי של טראמפ, דוחף אותו להעריך שכמעט כל אתגר ביחסים הבינלאומיים ניתן לפתור באמצעות פיתויים כלכליים שונים, ואינטרסים שבמרכזם יצירתם של תנאים לחיים טובים יותר. כדאי לזכור שגם רבים מאוד בינינו היו במחוזות הללו בעבר וחלקם נמצאים שם עד היום. המזרח התיכון החדש של שמעון פרס, נשען כולו על התקווה להשקעות ענק ולשיפור דרמטי של חיי הפלשתינים במישור הכלכלי, מה שהיה אמור להוביל אותם לפשרה מדינית היסטורית. שרידים של תפיסה זו נמשכו לתקופתנו, עם תפיסות היסוד שקשרו בין שיפור הכלכלה בקרב הפלשתינים לבין רגיעה ביטחונית. ניתן עוד אישורי כניסה לעבודה, נאפשר הזרמת כספים לרצועה וכיוצא באלה שיפורים של המצב הכלכלי.
ישראל הבינה מאוחר מדי ובמחיר נורא וקשה של טבח ברברי, שסוגיית הזהות היא המרכזית כאן. לאנשים עם מבט כלכלי-עסקי מדהים לגלות, שגם לאחר ההרס של רוב רצועת עזה, רובם הגדול עדיין אומרים בסקרים, שטבח 7 באוקטובר היה אירוע חיובי. גם מתוך חורבות רצועת עזה, ממשיך החמאס לגייס עוד ועוד צעירים למען המטרה הקדושה של השמדת ישראל. אפשר לראות זאת גם בצפון. גם לאחר המכות הקשות שספג, החיזבאללה לא מוותר לרגע אחד על מה שהוא מתאר כהתנגדות. שוב ושוב מנסים פעיליו לא לשקם את כפרי דרום לבנון, אלא לחדש את תשתיות הטרור.
חמאס, ואיתה רוב מכריע של הפלשתינאים, לא יוותרו על זהותם הבסיסית שבמרכזה השמדתה של ישראל. יתר על כן, הזהות הפלשתינית במהותה, נוצרה תוך כדי התנגדות לציונות ולהתיישבות היהודית בתקופת המנדט. לדרוש מהם לוותר על השמדת ישראל כמדינת לאום יהודית, זהה לדרישה להפסיק להיות פלשתינים. בקרב הפלשתינים אין ארגונים דוגמת 'שלום עכשיו'. על התארגנות שתדרוש הסדר מדיני בכל מחיר ועכשיו, אין בכלל מה לדבר. תקופות שקט לכאורה הן בסך הכול מסגרות זמן, שבהן ממתינים הפלשתינים ליצירת התנאים שיאפשרו את המשך הפגיעה בישראל.
בישראל מבינים יותר ויותר שגם 'השותפות' לכאורה לעסקת טראמפ – וטורקיה וקטר בראשן - לא ויתרו מעולם על תפיסות היסוד שלהן. מכאן גם תפיסת העומק שלהן לגבי עתיד עזה, כמו שהיה מאז ומתמיד: מוקד רשע קבוע שיטריד את ישראל, יאתגר אותה מדינית וביטחונית, ויחליש אותה בדרך להשמדתה. גם אם האמריקאים חוזרים למבט הכלכלי-עסקי, ישראל חייבת להישמר מלחזור על אותה טעות ולהתנגד לכך בכל דרך.