באחד המערכונים האהובים של תוכנית הסאטירה 'ארץ נהדרת', על שאולי ואירנה, מסביר 'שאולי' שנמאס לו מעוד בחירות ועוד בחירות ועוד בחירות, והפתרון הוא רק אחד: מלחמת אזרחים. "כל מדינה מכובדת עברה מלחמת אזרחים" מסביר שאולי, "אפילו אמריקה וסוריה. אז רק אנחנו, העם הרשמי של התנ"ך, נשתרך מאחור?"
בישראל, כידוע, כל בדיחה הופכת בסוף למציאות. אחד מאפיוני שיח החרדה הנוכחי, הוא לא רק עוצמתו הגבוהה במיוחד, אלא גלישתו למחוזות שאינם שוללים את האפשרות למלחמת אזרחים, ופעמים שנראה כי אף מייחלים לה. בשבוע שעבר ציין רזי ברקאי בתוכניתו 'מה בוער', שאולי החילונים יתחילו "לצעוד לעין חרוד". לטובת המאזינים שלא בהכרח הבינו או זכרו במה מדובר, תזכורת קצרה והקשריה העכשוויים.
ב-1984 יצא לאור ספרו של עמוס קינן 'הדרך לעין חרוד', חזון דיסטופיה המתאר את ישראל לאחר הפיכה צבאית וגירוש כל הערבים. בסיפור, עין חרוד היא חלק מהאזור שבשליטת המורדים בדיקטטורה, מה שמתבטא בשידורים של רדיו עין חרוד החופשית. באותה שנה התפרסם גם הרומן של בנימין תמוז 'פונדקו של ירמיהו', שבו תחת שלטון דתי פונדמנטליסטי, החילונים מהווים מיעוט המקיים את אורח חייו בהיחבא.
מלבד השפעתו של הספר המפורסם '1984' של ג'ורג' אורוול, שתיאר מציאות אפלה במיוחד של שלטון טוטליטרי, בהקשר הישראלי שנת 1984 היא השנה השביעית לשלטון רצוף של הליכוד והמפלגות הדתיות. הרומנים הללו שיקפו שיח חרדה שלא הייתה לה באמת אחיזה במציאות.
בתוכנית הרדיו האמורה, ראיין רזי ברקאי את זאב סמילנסקי, הבן של הסופר ס. יזהר, ופתח בציון הסכנה הדמוגרפית, היינו העובדה שבעוד עשרים או שלושים שנים יהיה כאן רוב חרדי (הגזמה שלא קיימת באף תחזית), ושאל מה ניתן לעשות. תשובתו של סמילנסקי הייתה: "אנחנו צריכים להתכונן למלחמה, למלחמת אזרחים". גם אם בהמשך התיאור מתאים יותר ל'מרי אזרחי', מונח מתון יותר שזכה להיות הלהיט העכשווי בשיח, מדהימה היא הקלות היחסית של התשובה האינטואיטיבית 'מלחמת אזרחים'.
בהמשך ציין שאם סמוטריץ' "יבעיר את הגדה... הלב שלי יהיה עם הפלשתינאים". כמו כן ניכרת עלייתו של המונח החדש בהצהרתו ש"אם צה"ל יהיה צבא העליונות היהודית, אז נקרא לא להתגייס". אם את סמילנסקי אפשר לפטור בכך שהוא רק הבן של, הנה ראש העיר תל אביב חולדאי, שחקן בולט במיוחד בשיח החרדה הנוכחי, מעריך כי "ישראל בדרך להפוך למדינת הלכה, לא פוסל התנגשות דמים בעתיד".
משה גורלי, עיתונאי וותיק ופרשן בכלכליסט, מתאר את המצב ככזה ש"ברקע מתאספים העננים השחורים שנעים על הרצף בין מרי אזרחי לבין מלחמת אזרחים". הוא אומנם מסיים עם תקווה "שהמחאות האזרחיות נגד המהלך הזה לא יגבו את המחירים הגבוהים שנגבו מאבותינו, למשל בסיפור חורבן בית שני", אבל אין ספק שהאפשרות למלחמת האזרחים מוצגת באור חיובי.
הוא מביא, לדוגמה, את ישעיהו ליבוביץ שאמר כי "בהיסטוריה של עמים גדולים, מלחמות אזרחים היו מהרגעים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם". הניתוח אודות התמוטטות רפובליקת ווימאר ועליית הנאצים לא מותירה ספק לגבי ההצדקה האפשרית לאותה מלחמת אזרחים.
יש לחזור ולומר לחולמים ולמקווים, שבישראל אין היתכנות למלחמת אזרחים בין יהודים. למלחמת אחים אין שום תשתית ערכית, אידיאולוגית וחברתית, והדוברים בשמה הם מיעוט שולי וזניח. ולמרות זאת, עצם העלאת האפשרות חייבת לזכות, בלי שום קשר לשיוך פוליטי, בגינוי גורף, מיידי וחריף. במלחמת אחים לא משחקים.