אסטרטגיית יציאה והיום שאחרי, אינם בהכרח מושגים מגונים או שליליים. שהרי תמיד בשלב מסויים במלחמות, מתעוררת השאלה איך מסיימים ומה יהיה ביום שאחרי. אלא שבמקומותינו, אסטרטגיית היציאה והיום שאחרי הולכים ומתבססים בשיח הציבורי כמושגים המשקפים הלכי רוח של התנגדות ברמות שונות להמשך המלחמה במקרה הטוב, ופעמים שגם התנגדות בדיעבד וערעור על עצם הנחיצות בפתיחתה במקרה הגרוע יותר. סימן מובהק לכך הוא השימוש במושגים מיד בפתיחתה של מלחמה, ולא, נניח, לאחר זמן סביר. רונן ברגמן, לדוגמה, כבר עתה מביא בשם מקורות עלומים, 'מומחים' כביכול, על כך שכבר מדובר בדשדוש ומי יודע בכלל מה יהיה.
תכנית מרשל לשיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה היא המוכרת ביותר, היסטורית וציבורית. אחד הדימויים המוטעים הוא, שהתוכנית הזאת הייתה תוצאה של איזו אסטרטגיית יציאה או תכנית מוכנה מראש, שנהגתה בזמן המלחמה ליום שאחרי. אלא שהתוכנית הזאת החלה רק במהלך 1947 והייתה קשורה הרבה יותר לחלוקת אירופה בין הגושים, ולא תוצאה של דיונים על היום שאחרי.
זה לא שלא התקיימו פגישות ודיונים בשאלה מה יקרה עם אירופה ביום שאחרי, וזה לא שלא הוצעו הצעות בתחום. אולם מי שרוצה ללמוד מההיסטוריה על דיוני היום שאחרי תוך כדי מלחמה, כדאי שיתעמק בוועידת קזבלנקה, אחד המפגשים הראשונים בין ראשי המדינות שנלחמו בגרמניה הנאצית. היא אכן התקיימה מוקדם יחסית, בתחילת 1943, שנתיים וחצי לפני סיום המלחמה. ומה הייתה ההכרזה הברורה והחד משמעית שיצאה מהוועידה? כניעה ללא תנאי של גרמניה הנאצית ושותפותיה. ואיך משיגים כניעה כזאת? בהחלטה נוספת מאותה ועידה, להפציץ את גרמניה ללא חשבון, כדי לפגוע בכל התשתיות ולהרוס את המורל הגרמני.
גנרל מק-ארתור, כידוע, הפך להיות המושל הצבאי של יפן לאחר כיבושה. בתפקידו זה כפה על יפן חוקה דמוקרטית ונקט בצעדים שכל תכליתם הוא להוציא מהתרבות היפנית את המיליטריזם שהביא לתוקפנותה במשך שנים רבות. אבל כל אלה הגיעו, שוב, רק לאחר כניעתה של יפן ללא תנאי.
מה קורה כאשר האוייב צופה וקורא את השיח המתעצם אודות אסטרטגיית היציאה והיום שאחרי, עוד בטרם נודעו תוצאות הקרבות והמלחמה? ראשית, ומעל לכל, האוייב מבין שקיימים בקרבנו כוחות שכל עניינם הוא להפסיק את המלחמה ככל שניתן מוקדם יותר, בוודאי ובוודאי במקרים שבהם מחירי המלחמה מתחילים לעלות. יש לזכור שאסכולת היום שאחרי בישראל דומה לנושאת מטוסים שסביבה ספינות רבות. אם היום שאחרי היא ספינת המטוסים, הספינות המלוות אותה הן: אוי אוי אוי, הכלכלה עומדת להיהרס, המשרתים ומשפחותיהם לא יכולים כבר, איך נשתקם מהנזקים המתלווים במלחמה ועוד כהנה וכהנה היבטים המדגישים ומבליטים את התוצאות האפשריות הרעות של המלחמה.
ואז כל מה שנותר לאוייב שמולנו הוא, ליישם את תפיסת הניצחון שלו, שפירושה שונה בתכלית מזו שלנו. האוייב, בין אם מדובר באירן כרגע ובין אם מדובר בחמאס, תופס את עצם יכולתו להישרד כניצחון. ראינו את זה בעזה. לא חשוב כמה בניינים הופלו וכמה עיירות נהרסו, הניצחון הוא בעצם העובדה שהחמאס עומד על רגליו, שלא לדבר על שליטתו על קרוב למחצית מרצועת עזה. כך גם אירן. אם המשטר ישרוד מול הצבאות הטובים בעולם, זה ייחשב בעיניו ניצחון, גם אם חלק ניכר מתשתיות המדינה ייהרס עד היסוד. הרי מדובר במשטר שלא הייתה לו בעיה לרצוח עשרות אלפי מפגינים לצורך הישרדותו.
כן, יש אסטרטגיית יציאה ויש היום שאחרי: כניעה ללא תנאי.