הנאום של ראש הממשלה בנט בעצרת האו"ם קצת הזכיר לי גמר של תוכניות ריאליטי: הכנה ו'בילד-אפ' מטורף, תחזיות מפוצצות, השוואה לשנים הקודמות (וכמובן לגיבורים הקודמים) – ובסופו של דבר אירוע שמתמשך יותר מדי זמן, ומתגלה כהרבה פחות חשוב ומעניין ממה שהוא באמת.
אז אחרי שספרנו לו כל מילה, וניתחנו לעייפה כל פאוזה דרמטית, ובחנו היטב את האנגלית שלו, נותרנו כמעט בלי כלום. רגע, בכל זאת היה שם משהו, או בעצם לא היה: אזכור של הפלסטינים – נו, אלו שמסוכסכים איתנו כבר יותר ממאה סביב הבעלות על הארץ הזו.
ראש הממשלה עמד מול ראשי מדינות העולם (כמובן רק אלו שטרחו להגיע) שמכירים את ישראל בעיקר בהקשר של הסכסוך שלנו עם הפלסטינים, דיבר על המדינה שנמצאת מאות קילומטרים ממזרח, והתעלם מהשכנים מהבית הסמוך.
האמת? אפשר להבין את בנט. כאשר התפרסם לא מזמן ששר הביטחון שלו בני גנץ נפגש עם אבו מאזן ברמאללה הוא ספג אש מימין, והצהרת ה"עשר מעלות ימינה מהממשלה הקודמת" זכתה ללגלוג וזלזול. גם ככה הברית עם רע"ם קשה לו פוליטית, ואולי גם מהותית, אז למה הוא בכלל צריך להתייחס לפלסטינים? חסרות לו מיטות חולות להכניס אליהן את הראש?
אבל כאן הוא טועה, וכמדומני שגם ידידיי מהימין שחגגו את ההתעלמות הזו. החשש של ראש הממשלה שכל אזכור של הפלסטינים או התייחסות אליהם יעורר דיון על נסיגות ופינויים וידביק לו תדמית של שמאלנות וּותרנות הוא פשוט מופרך. אני האחרון שארצה לראות נסיגות וחלילה פינויים בשטחי יהודה ושומרון, והשנים האחרונות רק מוכיחות עד כמה יישובי ההר מהווים עומק אסטרטגי וחגורת הגנה לתושבי הארץ כולה, ועם זאת אי אפשר להתעלם מהפלסטינים ובעיקר אין צורך לפחד מלהתייחס אליהם. בפעם האחרונה שבה נוהל מו"מ רציני על נסיגה ומסירת שטחים בצד השני עמד יאסר ערפאת. מאז, אהוד אולמרט (ללא תמיכה ציבורית) וציפי לבני (ללא תמיכה פוליטית) שיחקו בנדמה לי, וברור לכולם שמהלך מדיני משמעותי לא יכול להתרחש – לא בממשלה הזו, לא בממשלה הקודמת, וגם לא באלו שיבואו אחריה.
מצבנו אופטימלי
ועוד ברור שאין ואקום, שמה שרואים ושומעים שונה לגמרי ממה שקורה מתחת לפני השטח. אנחנו כבר יודעים שיש שיתוף פעולה ומגעים יום-יומיים עם הרשות הפלסטינית (מה שנקרא 'תיאום ביטחוני'), ואפילו שיש ערוצים של הידברות ותיאום מול חמאס. בעצם, המצב הנוכחי הוא כמעט אופטימלי מבחינתנו: מצד אחד ההתיישבות ביהודה ושומרון איתנה ואני מקווה שבנט יפתיע ויצליח לחזק אותה, ומצד שני אין לחץ בינלאומי לוויתורים ונסיגות. להיפך – שנה אחרי 'הסכמי אברהם', והרבה בזכות הכישרון הדיפלומטי של בנימין נתניהו, עם הכרה אמריקאית ברמת הגולן ושגרירות בירושלים (ולעומת זאת, החמצת ההזדמנות החד פעמית להחלת הריבונות בבקעת הירדן), נדמה שגם הפלסטינים יודעים שהם החמיצו את הרכבת האחרונה.
רבים מחבריי בימין חוששים מאד מהתקופה הקרובה. "בנט הוא לא נתניהו", הם חוזרים ואומרים, "איך הוא יעמוד בלחץ?". אבל חשוב מכך: בנט, וגם קודמיו בתפקיד, הם לא אריק שרון. אם באמת מישהו רוצה להעלות על דעתו תסריט (קלוש ככל שיהיה) של עקירת יישובים ואפילו כינוס לגושי התיישבות, הוא יצטרך למצוא בראש הפירמידה מישהו כמו אריק: אדם חסר עכבות, כזה שיכול להגות מהלכים מגלומניים, לחשוב על תסריטים מופרכים (המלכת שלטון ידידותי בלבנון, עקירת גוש קטיף והענקתו על מגש של כסף לפלסטינים), ובעיקר להוציא אל הפועל את כל אלו. האם יש מנהיג פוליטי אחד בישראל שיהיה מסוגל לחולל עוד סופה כזו? חד משמעית לא.
חלקים מהשמאל עדיין תקועים בשנות התשעים, בשיח של 'פתרון שתי המדינות', באמונה שרק עקירה משמעותית של יישובים ביהודה ושומרון תביא שלום או לפחות הסכם מדיני יציב.
למרבה הצער, גם בימין עדיין תקועים עם אותם חששות ואותם מסרים. ההתייחסות לממשלה החדשה (כן, היא עדיין חדשה) כ'ממשלת שמאל שתמכור את ארץ ישראל' היא קצת מביכה, ואם שר הביטחון ייפגש עם אבו מאזן או ראש הממשלה יתייחס בפורומים בינלאומיים לעם הפלסטיני ולמנהיגים שלו – שום דבר לא יקרה. ייתכן שאפילו נרוויח קרדיט בינלאומי, בוודאי אחרי הנאום הקיצוני של אבו מאזן באו"ם. למזלו של נפתלי בנט (ולמזלנו), ישראל נמצאת היום בעמדה מצויינת, ואין שום גורם משמעותי – לא אצלנו, לא אצל הפלסטינים ואפילו לא בעולם, שיכול או רוצה להניע תהליך של נסיגות וּויתורים.
כדי לשמור על המצב הזה אנחנו צריכים הסכמה בינלאומית, ובמקרה שלא שמנו לב הדייר החדש בבית הלבן הרבה פחות נלהב, כך שיש מחיר שצריך לשלם – אפילו אם הוא רק מס שפתיים.