לכאורה אלו ימים יפים, אפילו היסטוריים, לפוליטיקאים הדתיים בישראל. לא רק שבפעם הראשונה בתולדות המדינה ראש הממשלה הוא חובש כיפה, שמוביל מפלגה (אם עדיין ניתן לקרוא כך לימינה) שרובה דתית, בממשלה שכוללת שרים דתיים או כאלו שהגיעו מתוך הציונות הדתית ועוד לא ממש התנתקו ממנה, אלא שגם הכוכבים האחרים של הדרמה הפרלמנטרית, אלו שעתידים לחרוץ את גורל הממשלה הם דתיים. מה נאמר? עד לפני כמה שנים ייצוג כזה היה נשמע די דמיוני.
אבל הסיטואציה הפוליטית המטורללת, שכל המערכת הציבורית שבויה בתוכה כבר כמה שנים ומגיעה לשיאה בשבועות האחרונים, היא לא כזו סיבה טובה למסיבה. אם חשבנו, או לפחות קיווינו, שחברי הכנסת הדתיים יביאו למשכן לפחות סגנון אחר, כזה שמבטא עולם תפיסתי שלם עם עמדה ערכית והתנהלות מכובדת, נגלית לנגד עינינו תמונה די מפחידה: לא רק שהפוליטיקאים שלנו בוחשים ויוצרים את הכאוס הפוליטי, הם גם מובילים את הרטוריקה המאוסה והקיצונית. ח"כ עידית סילמן, על פי הפרסומים, איימה לכאורה על ח"כ ניר אורבך ש"תוציא עליו סיפורים" אם יפעל להפרשתה מהמפלגה. ואיך ראש מפלגת 'הציונות הדתית' מתבטא? דקות אחרי שנודע שנשיאת בית המשפט העליון לשעבר נפטרה, הוא בחר לוותר על הספד ומיד הכריז שהמנוחה "הכניסה אותנו לטרללת שנמשכת עד היום". בין לבין, אנחנו שומעים על תככים, איומים וסחטנות פוליטית מהסוג הנמוך ביותר, ואני קצת מתבייש בכך שהמגזר שלנו, שפעם ייצגו אותו אנשים כמו יוסף בורג, זבולון המר ויצחק לוי, מנהל כאלו קרבות בוץ מלוכלכים לעיני כל.
מי שנותן לח"כים הסרוגים פייט בתחרות הקללות הם הפוליטיקאים החרדיים, שלפעמים לוקחים את הגסות עוד יותר רחוק: ח"כ יצחק פינדרוס, שכבר הציע לפוצץ את בית המשפט העליון, כינה את חברי הקואליציה "חבורת פרחחים מטומטמים", יו"ר הסיעה שלו מיכאל מלכיאלי, זה שאמר לפני כמה שנים על נשות הכותל ש"יש מקומות שאוסרים להכניס כלבים", כינה את ראש הממשלה בנט "מנוול", ומשה גפני השתמש במקורות כדי לאחל לבנט ואיילת שקד "שם רשעים ירקב".
באיזו אולפנה עידית סילמן למדה לאיים?
זה רק מדגם מייצג לתופעה שרק הולכת ומחריפה – ממש כמו שהקיטוב הפוליטי מקצין, כך המילים והכינויים, שפעם שמענו רק ברחוב או בשיחות מאד פרטיות, נזרקים כלאחר יד ברשתות החברתיות, בראיונות לתקשורת ועל הבמה במליאת הכנסת. בשבועות האחרונים רוב שיחות הרחוב המזדמנות שלי עם אנשים מסתכמות בשאלה אחת שאני עומד נבוך מולה: "מנחם, מה קורה אצלכם שם?"
מגיל צעיר אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לדרך ארץ, להתנהלות מכובדת, לכך שגסות רוח זה דבר מגונה ובטח לא דרכה של תורה, והנה – המייצגים שלנו בבמה הציבורית הגדולה מראים בדיוק את ההיפך. האם יעלה על הדעת שעידית סילמן למדה את דרך האיומים באולפנת צפירה, או שהפכה לדמות מאפיונרית כזו בעזרת הנשים של בית הכנסת ברחובות? האם יצחק פינדרוס משתמש בשפה הזו גם כשהוא בבית הכנסת?
אני קצת מתבייש בכך שהמגזר שלנו, שפעם ייצגו אותו אנשים כמו יוסף בורג, זבולון המר ז"ל ויבדל"א יצחק לוי, מנהל כאלו קרבות בוץ מלוכלכים לעיני כל
חברי הכנסת מהמגזר הדתי והחרדי תמיד ראו בעצמם שליחים של ציבור שלם שאמורים להביא איתם ערך מוסף, מעין אלטרנטיבה לחילוניות חסרת הגבולות (כביכול), אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" שהם מרבים כל כך לצטט בכל הזדמנות? אני מנסה לחשוב מדוע כל כך מהר השיח מתדרדר לרמות כאלו של ביטוי, ומגיע למסקנה עגומה: או שאותם נציגים דתיים חושבים שזו הדרך היחידה שלהם למשוך תשומת לב תקשורתית, ושבלי שימוש בנאצות ועלבונות אף אחד לא יתייחס אליהם, או גרוע מכך – זה באמת האופן שבו הם מדברים בכל מקום ובכל פורום בחיים שלהם. כך או כך, אני ממש מתקשה להבין איך מייצגי הציבור מרשים לעצמם להתבטא בצורה כזו. האם הם היו מוכנים לשמוע את השפה הזו באולפנות ובישיבות? האם הם היו מסכימים שבבתי הכנסת ובבתי המדרש תתקיים תרבות כזו? אין שום סיכוי. שלא תטעו – גם אני חושב שהממשלה הזו סיימה את דרכה. מלכתחילה זה נראה מוזר, אבל הסגנון הדוחה יישאר איתנו עוד הרבה זמן.
אורי אורבך אמר פעם: "זה שאני נחמד, לא אומר שאני מתון". כלומר, אל תתבלבלו – נימוס ויישוב דעת הן לא תכונות פשרניות ולא מעידים על חולשה, כפי שגסות אינה מעידה על להט אידיאולוגי. אורבך הכיר טוב מכולם את הזירה התקשורתית, ידע היטב מה מביא לייקים וציטוטים, אבל לפני הכל בחר להישאר נאמן לעצמו, ולמקום ממנו בא. נראה שהפוליטיקאים של היום ויתרו לא רק על כבוד התפקיד שלהם וכבודה של הכנסת, אלא גם על כבודם של מי שהם מתיימרים לייצג.