לרגע אחד התעניינו כאן במצב הנהיגה בכבישי יהודה ושומרון. אין מה לעשות – אי אפשר להישאר אדישים מול טרגדיה כזו. רגע לפני שקופצים לאייטם הבא וזונחים את הנושא (אם זה לא קרה כבר...), צריך להסביר עד כמה המצב שם בלתי נתפס.
בנסיעה אחת בין הר הצופים להר הזיתים דרך שכונת א-טור הבנתי את כל הסיפור: בסך הכל כמה מאות מטרים, מקום בו אלפי יהודים נוסעים בכל יום בעיר הבירה שלהם, הייתי עד לקרוב לעשר עבירות תנועה קשות מצד נהגים ערביים.
בשבועות האחרונים נסעתי בכביש 60 למוצב צה"ל ליד עפרה, לפגוש חיילי מילואים שמגינים על הציר, והחוויה היתה דומה: ספרתי שבע מכוניות, לא פחות, שחצו את הצומת ברמזור אדום לגמרי. בזמן חג הקורבן, כשהיית בדרכי לאזור איתמר, דרך חווארה, נתקלתי במחזה מבעית: באמצע הרחוב שוחטים פרות, כאילו מדובר במכירת פרחים בצומת. ברוכים הבאים לעולם השלישי.
ההגדרה למצב הזה מתעתעת: מלבד אירועים של זריקת אבנים ותקיפה ישירה, גם הנהיגה יכולה להיחשב פשע לאומני: ברור שנהגים יהודיים אינם חלק מההתנהגות העבריינית הזו, ובמקרים רבים נהגים פלשתינים עוקפים בכוונה מכוניות של יהודים. מצד שני, גם פלשתינים הם קורבנות של ההתנהגות הזו, וההשתוללות בכבישי יהודה ושומרון גובה את חייהם.
בואו נתעכב רגע על המילה טרור: היא קשורה להטלת אימה ופחד, לשיבוש של החיים, ולאו דווקא למספר הנפגעים או לסטטיסטיקות אחרות. במובן הזה, אפילו אם לא תמיד יש כוונה לפגוע, ואפילו אם לא תמיד יהודים הם המטרות, זהו טרור: מי שעולה על הכביש עושה זאת בידיעה שמדובר בארץ מופקרת, ובכל רגע יכולה לבוא קטסטרופה. דבר פשוט וטריוויאלי, כמו נסיעה ממקום למקום, הופך להיות יציאה לקרב.
הקו הירוק לא קיים
והתחושות האלו, של דרך ללא חוק, של מרחב שבו רשלנות, עבירה ואפילו פשע, לא נתקלים בתגובה כלשהי – לא מוגבלות רק לכבישי יהודה ושומרון. אם חשבנו שמיד אחרי שעוברים את המחסומים בשטחי C ו-B חוזר הסדר וכולם מורידים לאט את הרגל מהגז ונוסעים כמו בני אדם – אז זו כבר מזמן לא המציאות. כל מי שנוסע בכביש 6 באזור ואדי ערה ודרומה, בעיקר בשעות אחר הצהריים, כאשר חוזרים מהעבודה, מכיר את אותה תופעה: מכוניות פשוט טסות על הכביש, כאילו מדובר באיזה משחק מחשב, עוקפות מכל כיוון, חותכות ללא התראה, ובעיקר הופכות את הנסיעה לרולטה רוסית.
בכל פעם שמדווחים ברדיו על תאונה בכביש 6 אני יכול לדמיין את הסיטואציה, ולמרות שזה לא פוליטיקלי קורקט, אני גם יכול לנחש כמה מאפיינים של הנהג הפוגע. אני יודע שמייד יזדעקו אנשים על 'הכללות גזעניות', ובאמת - אין פה כמובן האשמה כלפי כל הנהגים הערביים, אבל אותם צעירים מופרעים, רוצחים בפוטנציה שעוד לא יודעים מי הקורבן הבא שלהם, באים בדרך כלל מאותם מקומות, ומאותה תרבות.
אז מה הפתרון? ברמה העמוקה והמערכתית זה אמור להשתנות על ידי חינוך, שינוי דפוסי התנהגות, עבודה מאומצת בקהילה ומאמצי הסברה נרחבים. בטווח המיידי – חייבים, פשוט חייבים, אכיפה: ניידת תנועה בכל חמישה קילומטר, למשל. בתי משפט מיוחדים שיאיצו את הטיפול בעבירות כאלו ויגבירו משמעותית את הענישה, עד לרמה שנהגים יבינו שהעקיפה הבאה שהם יעשו על 180 קמ"ש עלולה להיות האחרונה שלהם בשנים הקרובות. גם אני בעוונותיי לא תמיד מקפיד כל חוקי התנועה, אבל כאן לא מודבר על זהירות בדרכים : אלו הם רוצחים של ממש.
הבעיה – זה לא באמת ריאלי. 'תביאו עוד שוטרים!', כולנו יודעים לדקלם יפה, אבל מאיפה בדיוק? מהעיר העתיקה בירושלים? מקו התפר? ממחלקי הפשיעה? השיח כאן מתנהל כאילו יש איזה מאגר בלתי נגמר של שוטרים שמקבלים משכורת, ובמקום לדאוג לסדר וחוק יושבים ומשחקים שש-בש. אז לא - הם עובדים, ועובדים קשה, אבל כמה שלא תמתח את יום העבודה של יחידת האופנועים של משטרת התנועה, שנעים ללא הפסק בכבישים, לא תצליח להגיע לכל מקום.
זה נכון לא רק בכל תחום במשטרה, אלא בשירות הציבורי כולו. ארבעים תלמידים בכיתה מצטופפים כי אין מספיק מורים שילמדו אותם, וניתוחים נקבעים לעוד חצי שנה כי אין מספיק רופאים שיבצעו אותם, ואפילו התורים בנתב"ג מתארכים כי אין מספיק עובדים שיטפלו בהם.
אנחנו חייבים משטרה חזקה, ובשביל זה חייבים להשקיע. ברגע שהתקציבים והתקנים הראויים יגיעו, נוכל להתווכח על אופן החלוקה שלהם, אבל עד אז – בכל מקום, וגם בכבישים, נצטרך להתפלל שלא אנחנו נהיה אלה שישלמו את המחיר.