צועקים עליהם 'מושחתים!', מאיימים שיבואו איתם חשבון, אומרים שהם מנותקים מהעם ורק בגללם אנשים יעזבו את הארץ. לא, אני לא מדבר על הפוליטיקאים. האנשים המושמצים ביותר בישראל בשבועות האחרונים, שמואשמים בכל תחלואות הכלכלה הישראלית, הם בעלי המלונות והצימרים.
העיתונות מצאה כאן את נוסחת הקסם, והיא מאד קלה לביצוע: מרימים טלפון למלון מפואר באילת או בירושלים או בתל אביב, מבקשים חדר משפחתי לתאריכים הכי עמוסים בשנה, ואת המחיר היקר (בטח יקר!) שמקבלים מדגישים בגרפיקה צעקנית. איזה תחקיר נוקב, איזה הישג עיתונאי מרשים: הצלחנו לחשוף שלבלות בשיא העונה בבית מלון ישראלי עולה הרבה כסף.
בתור אחד שמתארח לא פעם בבתי מלון (אבל לא באמצע אוגוסט באילת), אני יודע שזו לא חוויה זולה, וכשמגלים מה קורה מעבר לים או מעבר לגבול (טאבה ועקבה, למשל), קשה שלא להתמרמר על הפרשי המחיר, בטח כשהאלטרנטיבה השנה דלה במיוחד. אבל בכל הסערה הזו קצת נשכחה עובדה אחת: זהו שוק חופשי, וכפי שמלמדים בכל קורס מבוא לכלכלה, המחיר נקבע במפגש שבין ההיצע לביקוש. כלומר, אם חופשה משפחתית עולה עשרת אלפים שקלים, כנראה שיש מספיק משפחות שאומרות 'שווה לי לשלם'. הרי בחורף, או אפילו מיד אחרי החגים או לפני פסח, באמצע שבוע, כשהמחירים צונחים במאות אחוזים, אף אחד לא מתלונן שזול מדי, נכון?
אחד הדברים האהובים עלינו (אני מכניס גם את עצמי לעניין) בנסיעה לחו"ל, הוא לשוחח עם החברים על הדיל שקיבלנו, ולהדגיש ש"באילת היה עולה לנו יותר, בלי הטיסה", או "במחיר הזה יכולנו להשיג אולי שני לילות בארץ". אם היו מנצלים את מחסומי המע"מ ביציאה מאילת, לתישאול הנהגים מדוע הם הגיעו השנה לעיר, אני מניח שהיו רבים שהיו מודים שזו לא היתה הבחירה הראשונה שלהם, והם היו מעדיפים להיות ברודוס או בכרתים או בטנריף.
זה באמת לא אותו דבר
לא רק שאנחנו אוהבים להתלונן על המחירים בארץ; הם גם מצדיקים עבורנו כל בחירה אחרת, וזה נכון גם לבגדים, מכשירי חשמל, טלפונים וכל מה שנכנס לאריזה מאסוס או מעלי אקספרס או מאמזון.
"אבל כאן אין בכלל אלטרנטיבות!", מיד מתנפלים עליי. "השמיים סגורים, ובגלל שאין טורקיה ויוון ובולגריה וגאורגיה, המלונות בארץ מנצלות אותנו ומעלות מחירים".
אז דווקא יש חלופות (אלטרנטיבות), והרבה: עשרות אלפי דירות air bnb למשל, שמציעות מגוון רחב מאד של מחירים. או בתי הארחה, שבשנים האחרונות עברו שדרוג רציני, או חאנים ואתרי קמפינג מושקעים (מזמין אתכם לראות מה קורה על גדות החצבאני והירדן), ואפילו היוזמות החדשות של החלפת בתים: אלפי משפחות בכל סוף שבוע ובעיקר בזמן חופשות בית הספר, מחליפות דירות עם אנשים שהן לא מכירות, ומרוויחות פעמיים: גם זוכות בחוויה חדשה ונוחה (הרבה יותר גדול ומאובזר מחדר במלון), וגם לא משלמות על כך שקל אחד.
מי שאומר לי שזה לא אותו דבר, ובשבילו חופשה אמיתית זה צוות בידור בבריכה ובופה מטורף בארוחת בוקר, והופעות בלילה - צודק. זה באמת לא אותו דבר. אבל מי אמר שחייבים כל פעם אותו דבר? למה המודל הקלאסי של חופשה בבית מלון, שאגב בכל העולם משתנה לגמרי בשנים האחרונות, הוא המודל היחיד שמתקבל על הדעת? למה נשארנו מקובעים על "חמישה אנשים, ארבעה לילות, פנסיון מלא, חדר סטנדרטי"?
תהליך דומה אפשר למצוא בכל תחילת קיץ (גם השנה) מול מדפי הפירות: פוסטים זועמים עולים לרשת: "זהירות, גנבים! 40 שקל לקילו משמש!", "ענבים ב-35? חרם על הרשת", "שזיפים ב-50 ₪ - שוחטים אותנו!". מעט מאד מהמגיבים מציינים את האופציה הסבירה מול המחירים הבאמת אסטרונומיים האלו: פשוט לא לקנות. או, לחילופין, לקנות פרי אחר, כזה שלא דורש משכנתא.
נראה לי שזו בדיוק הנקודה שהדיון האמוציונלי הזה מפספס: לא חייבים לנסוע לבית מלון.
ברור (אני מקווה שברור) שיש דברים שהמדינה חייבת לדאוג שיסופקו במחיר סביר, גם אם זה במסגרת השוק הפרטי, למשל חינוך ובריאות, חשמל ותשתיות, מזון בסיסי. אבל לובי ורום סרוויס הם לא מוצרים בסיסיים, ואין לאף אחד חובה לספק אותם במחיר כלשהו.
חייבים הכל כלול במלון מפואר באילת? לא מוכנים להתפשר על פחות מקו ראשון לים בתל אביב? חמישה כוכבים זה הסטנדרט המינימלי שלכם? מצטער, אבל יש לי רק דבר אחד לומר לכם: תשלמו.