כשמכבי ת"א עלתה בשבוע שעבר למשחק המכריע שלה במוקדמות ליגת האלופות נגד אלופת קפריסין, היא הייתה פייבוריטית: יש לה שחקנים טובים יותר, מסורת ארוכה יותר, וניסיון בליגת האלופות. יתרון אחד דווקא לא היה לה: למרות שזה נחשב כמשחק בית של מכבי, ההתמודדות התקיימה בעיירה נידחת בסרביה בשם בצ'קה טופולה.
ללא תמיכה של עשרים וחמישה אלף צופים נלהבים, מכבי הפסידה על הדשא, וגם הפסידה כמה מיליונים בגלל ההדחה. למחרת שלוש קבוצות ישראליות אירחו קבוצות מאירופה: הפועל ב"ש, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים אירחו בהונגריה ורומניה, במקום בטרנר, סמי עופר וטדי. מה שאמור היה להיות חגיגה קיצית שתוציא מהבית עשרות אלפי ישראלים, הפך לערב די עגום, מול קהל קטן ונאמן במיוחד, שעשה את כל הדרך מישראל.
גם בכדורסל המצב דומה: מאז שמחת תורה הקבוצות הישראליות 'מארחות' בסרביה, בולגריה, הונגריה וכל מיני מקומות שמוכנים לקבל אותנו. שם המצב אפילו עוד יותר קשה: יש שחקנים שמצטרפים להפועל ומכבי ת"א כאשר בחוזה שלהם כתוב שהם לא מחוייבים לשחק בישראל, ואפילו לא להגיע לכאן.
על הנבחרת הלאומית אין בכלל מה לדבר: בחודש הבא אנחנו אמורים לארח את נבחרת איטליה הגדולה, במשחק שאי אפשר היה להשיג אליו כרטיס לו היה מתקיים בישראל. במקום זו הוא ייערך בדברצן, עיר במזרח הונגריה, שכבר רגילה לאירוע המוזר שבו נבחרת לאומית לא משחקת במדינה שלה.
בישראל מתקיימים משחקי כדורגל, ואין שום הגבלה על מקום או כמות קהל. למעשה, עוד לפני שהתחילה העונה באופן רשמי, יש כבר חמש קבוצות שכל אחת מהן מכרה יותר מעשרת אלפים מנויים, לקראת עונה שתשבור את שיאי הקהל אי פעם.
שלושים אלף צופים גדשו את אצטדיון בלומפילד ביפו במאי האחרון, בגמר גביע המדינה בכדורגל, בין הפועל באר שבע לבית"ר ירושלים. אחרי חצי שעה הכרוז הודיע שעוד מעט תישמע אזעקה בגלל טיל שנורה מתימן, והמשחק הופסק לרבע שעה. בינתיים, ביציעים, אף אחד לא התרגש: אנשים נשארו במקומותיהם, ילדים ניצלו את ההפסקה לקנות קרטיב, וכולם בדקו בטלפון אם היה כבר יירוט. בקיצור, שגרה ישראלית. המקרה הזה חזר על עצמו גם בשבוע שעבר בזמן משחק בגביע הטוטו, וגם שם את ההתרגשות, הקפיצות והצעקות, שמרו לשערים, ולא לאזעקה. אנחנו הרי יודעים מה זה לחיות תחת אש: קריית שמונה הצליחה לעלות לליגת העל ולשרוד שם מבלי לשחק משחק ביתי אחד. ככה זה כשהעיר מפונה לגמרי, והאיצטדיון שלה חטף פגיעת טיל.
מה שעבורנו נראה כמו שגרה מעיקה אבל לא ממש מזיקה, נתפס אחרת לגמרי בחו"ל: רק לחשוב על קבוצה מאנגליה או מצרפת או מספרד, שבאמצע משחק צריכים השחקנים שלה לרדת מהדשא בגלל סכנה של טיל בליסטי. ההיסטריה תהיה מוצדקת לגמרי. לכו ספרו להם על פוליגון, ו'חץ', וסיכויי פגיעה; זה ממש לא יעניין אף אחד. אנחנו אולי התרגלנו שמצב שבו מדי פעם מדינה אחרת יורה עלינו טיל הוא נסבל, אבל רוב המדינות רואות את זה אחרת לגמרי.
זה לא נעצר בספורט
אפשר לומר שזה רק ספורט, ובטח שיש לנו דברים דחופים יותר ונזקים גדולים יותר מהמלחמה, וזה נכון מאד. אבל כמו שאנחנו מגלים שוב ושוב, ספורט הוא הבמה המרכזית של העולם, ואפילו את המעט שיש לנו שם, אנחנו עלולים לאבד. במסגרת הגל הדיפלומטי האנטי ישראלי, חוזרת ועולה הדרישה מצד כמה מדינות להחרים את ישראל בזירה הספורטיבית. טוענים שם שכמו שרוסיה אינה משתתפת באירועי ספורט בינלאומיים מאז תחילת המלחמה עם אוקראינה, כך גם ישראל צריכה להיות מודרת ומנודה מהזירה הציבורית הכי גדולה. ברור שמקרה של מדינה שפולשת ללא התגרות אל מדינה שכנה במטרה לספח ממנה שטחים, לא דומה למדינה שארגון טרור רצחני כפה עליה מלחמת גרילה. אבל לאירופים רבים, במיוחד לאנטי ישראלים שביניהם, זה לא ממש משנה.
תארו לכם מצב שבו ישראל לא תשתתף באולימפיאדה, או במוקדמות המונדיאל (למונדיאל עצמו ממילא אנחנו לא מגיעים...), שמכבי והפועל ת"א לא ישחקו ביורוליג, שספורטאים ישראליים לא יורשו להגיע לאליפויות גדולות, שנבחרת ישראל בכדורסל לא תשתתף בחודש הבא באליפות אירופה. הדחה של מדינה מהספורט העולמי, היא למעשה הכרזה עליה כמצורעת: כמו דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, כמו רוסיה כעת.
ברור שזה לא נעצר בספורט: ישראל חברה באינספור גופים בינלאומיים בתחומים של מדע, רפואה, כלכלה, תרבות, משפט ועוד. כל השעיה שלנו מגוף כזה, היא מכה מסויימת למדינה, וחשובה לא פחות מתחרויות ספורט. אבל אם ניזכר בקיץ שעבר, בהצלחה הגדולה באולימפיאדת פריז, או במשחקים גדולים של נבחרת ישראל בכדורגל, בגאווה ובשמחה שההישגים האלו מביאים, וגם בהכרה העולמית – רק אז נבין מה עומד כאן על הפרק.
כולנו מתפללים לסוף המלחמה וחזרה לחיים נורמליים. כשנבחרת ישראל תארח בבלומפילד את אנגליה או גרמניה או לוקסמבורג, נדע שזה באמת קורה.