לא לסמוך על הנס

אם נחזור בדיוק שנה אחת אחורה, לחנוכה תשפ"א, וניזכר במצב העגום של העולם וגם שלנו כאן בארץ מול מגיפת הקורונה, נגלה שהיום אנחנו נמצאים בנקודה הרבה יותר טובה. אולי הספקנו לשכוח, אבל ממש לפני החג הקודם התקיימה ישיבת ממשלה דרמטית שבה שקלו ברצינות להטיל סגר לילי כדי למנוע מאנשים להדליק נרות ביחד. זה היה תחילתו של הגל השלישי, ואחרי אלפי מתים לישראלים נגמר הכוח, נגמרה הסבלנות, ולחלקם גם נגמר הכסף. 

ובכל זאת, לחנוכה ההוא הגענו עם תקווה גדולה בלב, אפילו אופוריה: חיסון פייזר-ביונטק קיבל אישור, וישראל עמדה בפתח מבצע חיסונים רחב וחסר תקדים. "נס חנוכה", אבל הפעם באמת. לכולנו (טוב, כמעט לכולנו) הייתה תחושה שהנה, האנושות הצליחה לנצח את המגיפה הקשה הזו, ואנחנו רגע לפני הישועה הגדולה.

והיום? היום כבר מדברים על גל חמישי. היום מביטים בחשש לדרום אפריקה ולמוטציה חדשה (איך אני שונא את צירוף המילים הזה), ואת הנס החדש שמגישים לנו - חיסון ילדים נגד קורונה - אנחנו מקבלים בספקנות: על פי ההערכות רק חצי מהילדים יקבלו את החיסון שכבר נבדק ואושר והוכח כבטוח. 

סיפור חנוכה שאנחנו מספרים בכל שנה לילדים שלנו, לנכדים שלנו, וגם לעצמנו, הוא כל כך יפה ומרתק: קרב כמעט אבוד מול מעצמה זרה, מלחמה של מעטים מול רבים, מסירות נפש ואמונה שלימה, ולקינוח גם נס שמיימי וחגיגת ניצחון. הכל כביכול קורה בבת אחת: היוונים בורחים, היהודים חוגגים, ומנורת המקדש דולקת. אנחנו קצת שוכחים, או אולי לא ממש יודעים, שהמלחמה ביוונים (הסלאווקים, אם באמת רוצים לדייק) לקחה זמן. הרבה זמן. חנוכת המקדש התרחשה שלוש שנים לאחר פרוץ מרד החשמונאים, והמלחמה נמשכה ארבע שנים נוספות. יהודה המכבי ואנשיו לא התפנו לאכול סופגניות ולשחק בסביבונים רגע אחרי נס פך השמן. הם יצאו לעוד קרב במערכה ארוכה ומתישה, ממש כמו שהכרזת העצמאות של מדינת ישראל לא סגרה את סיפור מלחמת השחרור.

אין נס של 'זבנג וגמרנו'

אבל תארו לעצמכם איך ילדים היו מקבלים את הסיפור המלא של חנוכה – בלי הכרעה מהירה, עם הגיבור הגדול שלבסוף נהרג בקרב, ועם ניצחון שמביא לעצמאות של כשמונים שנה שמסתיימת בשעבוד, חורבן ולבסוף גלות.

"בארץ ישראל, אדם שלא מאמין בניסים הוא אדם לא ריאלי", אמר פעם בן גוריון הגדול, ואפרים קישון הוסיף ש"זוהי ארץ שבה לא מצפים לניסים, אלא מתחשבים בהם" – ושניהם צדקו. גם היום, מול בעיות אדירות של ביטחון וכלכלה וסביבה ותחבורה, אנחנו בטוחים שיקרה איזה נס ואיכשהו הכל יסתדר. 

את הנס של הקורונה כבר קיבלנו עם החיסונים שמציפים את העולם. מול כל ההסתייגויות והחששות, מול מערכת משומנת ואגרסיבית של הכחשות ושקרים, הם מוכיחים פעם אחר פעם שהם בטוחים ויעילים. ללא החיסונים היינו ממשיכים לספור את מתינו באלפים רבים, אולי אפילו ברבבות, והעולם היה ממשיך בתקופה השחורה והמפחידה של תחילת 2020.  

מספרים לנו על פך השמן שהספיק לשמונה ימים של חגיגות, אבל לא על היום התשיעי, כאשר האופוריה שככה והמציאות חזרה בכל הכוח. גם הנס האקטואלי שלנו, שעדיין ממשיך להציל אותנו ולספק לנו חיים נורמליים (פחות או יותר) עם מפגשים משפחתיים ועבודה ובילויים וטיולים, לא התברר ככזה מסוג 'זבנג – וגמרנו'. 

הרי אם המציאות שלנו הייתה דומה לסיפורים, או לפחות לסיפור חנוכה כפי שלמדנו לספר אותו, היום כולנו היינו נזכרים ב'תקופת הקורונה' של המגפה הזו שכבר לא איתנו, וחושבים שוב על נס חנוכה של תשפ"א שהצליח להעביר מהעולם את הסכנה בשתיים-שלוש זריקות. 

אבל מה לעשות – זה לא עובד ככה, ומול התמונות המפחידות מאירופה וממקומות נוספים, מול התחושה שאי אפשר לצאת מהלופ הזה של גלים ונדבקים ומתים, יש לנו עדיין תפקיד חשוב: לדאוג שמבצע החיסונים יתרחב, כדי שאנשים יתרחקו מהסכנה ונזכה לחיות בחברה בריאה ובטוחה. אנחנו צריכים לשמוח על כל הדברים שאנחנו כן יכולים לעשות וליהנות מהם, ולקוות שבשנה הבאה נוכל לספר גם על נס חנוכה של תשפ"ב.