הקיץ הזה היה אמור להיות בסימן כדורגל. פעם בארבע שנים מתקיים המונדיאל, אותו טורניר שסוחף אחריו את כל אוהבי הכדורגל בעולם, ומצליח לסקרן גם את מי שלא ממש עוקב אחרי ספורט מקצועני. כמו שכולנו נהיים לרגע מומחי ג'ודו או התעמלות אומנותית בזמן האולימפיאדה (כמובן כאשר יש ישראלים עם סיכוי למדליה...), כך במונדיאל – לכל אחד יש איזו נבחרת אהובה שהוא יכול לטעון לקשר אמיץ אליה מדורי דורות. בעולם מפולג ומקוטב, זהו אחד האירועים הבודדים שמאחדים אנשים בכל הגלובוס.
אבל למרות שהקורונה נגמרה, והעולם נפתח – חגיגת הכדורגל הזו נדחתה לחורף: נובמבר-דצמבר במקום יוני-יולי. למה? כי לפני כמה שנים הוחלט שהפעם העסק נודד דווקא לקטאר, ולשחק כדורגל בחום של 48 מעלות זה לא ממש מתאים.
צודקים – צריך לחשוב על השחקנים, על המאמנים, על ראשי המדינות שמגיעים לאירוע הזה (זוכרים את הזוג נתניהו באצטדיון במוסקבה לפני ארבע שנים?), וכמובן גם על יותר ממיליון תיירים שמגיעים פעם בארבע שנים כדי לראות את ההיסטוריה מול העיניים.
בתוך ים האנשים הבינלאומי הזה, תוכלו גם למצוא עשרות אלפי ישראלים. נכון, בפעם האחרונה שהנבחרת שלנו שיחקה במונדיאל, גולדה לא היתה גלידה אלא ראשת הממשלה, ורק אנשים בגילי עוד זוכרים את שפיגלר ושפיגל ושייע פייגנבוים הצעיר, אבל זה לא מפריע לנו להשתתף במסיבה.
רק שהפעם יש בעיה קטנה. קטאר, המדינה הקטנה אבל המאד עשירה ומשפיעה, זו שמארחת את כל המשחקים, היא לא בדיוק חברה שלנו. כלומר, לא רק שאין יחסים דיפלומטיים בינינו לבין קטאר, אלא שהיא ידידה מאד טובה של האוייבים הגדולים שלנו. מזוודות הכסף המפורסמות שחמאס מקבל? זה הכל מהדודים מקטאר, שבין החברים שלהם נמצאים גם האיראנים.
צפרדע אחת יותר מדי
לכבוד האירוע, וכדי לא לקלקל את החגיגה, קטאר מוציאה אישור מיוחד לישראלים להגיע למדינה, כמובן שרק לצורך המונדיאל, וללא טיסה ישירה, חלילה. אלפי ישראלים כבר קנו חבילות לא זולות, והבטיחו את מקומם באיצטדיונים הסופר-מודרניים של נסיכות הנפט.
פיפ"א, התאחדות הכדורגל העולמית, היא ארגון מסודר, וכל מי שרוכש כרטיס למשחקים חייב להזדהות בשמו ובמדינה שבה הוא חי. השבוע התפרסם שבאתר הקטארי שמוכר את הכרטיסים, אי אפשר לכתוב 'ישראל', כי הרי הם לא מכירים ביישות הציונית הרשעה, אלא רק 'השטחים הפלשתינים הכבושים'. רוצים כרטיסים לראות את מסי ורונאלדו? זה מה שתצטרכו למלא.
אני מבין אנשים שעבורם נסיעה למונדיאל היא חלום, והעובדה שהטורניר מתקיים רק פעם בארבע שנים (הפעם הבאה, אגב, בצפון אמריקה), הופכת את זה להזדמנות כמעט חד פעמית, אבל זו צפרדע אחת יותר מדי שישראלים חייבים לבלוע כדי לראות כדורגל.
עוד לפני הדרמה הגדולה של ניסיונות הפגיעה האיראניים בישראלים בטורקיה, המדינה של ארדואן הפכה לנקודה שחורה בגלובוס עבור מאות אלפי ישראלים. גם בלי פחד ממשי, התחושה היתה שאין לנו מה לעשות במקום שלא רוצה אותנו, עם שלטון שמתבטא כמעט באנטישמיות. מהבחינה הזו, נסיעה לקטאר, שמממנת את חמאס ומארחת את 'אל ג'זירה', היא עוד יותר חמורה. אני לא מבין בביטחון ולא יודע אם יש איזו סכנה להסתובב ולדבר עברית ברחובות דוחא בחורף הקרוב, אבל הישראלים שיעשו זאת יכולים להיות בטוחים שהם שם משום שלקטארים לא היתה ברירה, ולא משום סיבה אחרת.
בלי קשר לישראל, המונדיאל הזה בעייתי. קטאר מלכתחילה זכתה באירוח היוקרתי הודות לפרוייקט שוחד ענק, ובמהלך בניית האצטדיונים המפוארים נהרגו יותר מששת אלפים פועלים, עובדים אסיאתיים שזוכים בקטאר לייחס של עבדים. הטורניר הזה, שכבר מכונה 'מונדיאל הדמים', כל כך שנוי במחלוקת, עד ששורה של שחקני עבר ובכירים בעולם הכדורגל החליטו להחרים אותו בגלל מצב זכויות האדם שם.
אז נכון, אצלנו ישדרו את המשחקים, ובמשך חודש אנשים רבים לא יסכימו לצאת מהבית (אלא אם כן זה לצורך צפייה משותפת), ומאות מיליונים בעולם ייהנו מהטורניר – אבל האם ישראלים באמת צריכים להגיע לשם? האם ראוי לנסוע למדינה שאחראית לכל כך הרבה רוע ונזק? למדינה שבה אנחנו אורחים לרגע, לא רצויים ושנואים? נדמה לי שהפעם הכבוד הלאומי המינימלי דורש להישאר בבית, ולחכות לפחות עוד ארבע שנים. מי יודע, אולי בפעם הבאה לא רק תיירים ישראלים יהיו במונדיאל, אלא גם הנבחרת שלנו...