דווקא מבחינה אישית אני לא מאד מודאג – נראה שלא מעט שרים באים עם רקע מתאים וכושר ביצוע, והם יכולים להצליח במשרדים החדשים שלהם. הבעיה שלי היא עם הכמות, כלומר מספר השרים. 28 ליתר דיוק.
נכון, זו ירידה מתונה מממשלת החילופים של נתניהו וגנץ (שלושים ושישה), אבל בכל זאת – מקואליציה שמדברת על שינוי תרבות השלטון בישראל וסטנדרטים חדשים של שירות ציבורי, מיאיר לפיד שכבר נקב במספר הקסם '18 שרים' (כמניין ח"י?), ומנפתלי בנט שאמונתו הכלכלית מתבססת על יעילות ו'ממשלה רזה' - הייתי מצפה לבשורה אחרת.
בכל זאת, יש גם כמה בשורות טובות: כנראה שניפרד ממשרדים כמו 'משרד המודיעין', 'משאבי המים וההשכלה הגבוהה', 'משרד הדיגיטל הלאומי' וכמובן הכוכב הגדול – 'המשרד לקידום וחיזוק קהילתי'. כל הסמכויות שלהם יחזרו למשרדים קודמים או פשוט יבלעו במערכת הבירוקרטית הגדולה של מדינת ישראל. מי בכל זאת ירגיש בחסרונם (מלבד אלו שנהנים לצחוק על המשרדים המומצאים והשרים המכהנים שלהם)? כמה עוזרים בשכר, אולי מנכ"לים, שיצטרכו להתפשר על ג'וב פחות יוקרתי, וכמובן - השרים עצמם.
אורי אורבך ז"ל סיפר פעם שאחרי שהוא התמנה לשר לאזרחים ותיקים, הוא כבר לא הגיע לאירועים וטקסים, אלא "כיבד אותם בנוכחותו"
אלו לא המשרדים הראשונים בהיסטוריה של המדינה שעומדים להיסגר: היה לנו כבר את משרד הדואר, משרד האספקה והקיצוב (ד"ש מהשר דב יוסף), משרד המיעוטים ומשרד הפיתוח, ובמשך השנים הרבה כותרות ורשויות החליפו כתובת – שר הדואר, למשל, הפך לשר התקשורת, שר המשטרה הפך לשר לביטחון פנים (כאילו שיש 'ביטחון חוץ'...) והתרבות והספורט נפרדו וחזרו ממשרד החינוך.
הפעם היתה ציפייה שהמנהיגים ישימו בצד את ההרגל המגונה לתפור שר לכל דורש או ח"כ בעייתי, ולנפח את מספר היושבים בשולחן הממשלה. הרי על זה קמה והתחברה הקואליציה המוזרה הזו – "חזרה לנורמליות שלטונית", לא?
הח"כים המעולים שלא היו שרים
אז למה אנשים מכובדים, שעשו דבר או שניים בפוליטיקה ובחיים הציבוריים, רודפים בכזו תאווה אחרי תפקיד שהוא די מרוקן מתוכן? הרי מי שיושב במשרדים האלו, לא באמת חושב שהמדינה לא תצליח להסתדר בלי הקומבינה הזו, והוא יודע שגם עמיתיו הפוליטיקאים, העיתונאים והציבור חושבים כך בדיוק. "מעט מאד אנשים יכולים לרשום את המילה 'שר' ברזומה שלהם", אומר היועץ הפוליטי לפולישוק בסדרה המעולה של שמואל הספרי, והוא קולע בול לנקודה.
זה לא רק השיפור במשכורת, הנהג, המאבטחים, משרות האמון והלשכה. עצם העובדה שמגדירים אותך כשר (ומציגים אותך כ'כבוד השר'), עושה להם משהו. אורי אורבך ז"ל סיפר פעם שאחרי שהוא התמנה לשר לאזרחים ותיקים, הוא כבר לא הגיע לאירועים וטקסים, אלא "כיבד אותם בנוכחותו". לאורבך כמובן היתה מספיק אירוניה והומור כדי לא להרגיש שהוא נולד לשררה, והוא דוגמה נדירה לשר שלוקח משרד לא מאד אטרקטיבי ובכל זאת מצליח לייצר עשייה משמעותית.
כמה מבין 120 חברי הכנסת (ואלו שמצפים לרשת אותם) מאמינים שהם יגיעו לקצה הפירמידה, לתפקיד ראש הממשלה? מעטים מאד. זה אומר שלהיות שר, רצוי במשרד משפיע, אבל אם אין ברירה גם משהו מומצא, יעשה את העבודה. ככלות הכל, זו העמדה הפוליטית הבכירה ביותר שתהיה להם בחייהם. מי מוכן לוותר על כזה דבר בשביל קצת יושרה ואיזו מילה בתקשורת? לא רבים.
אני יכול לחשוב על חברי כנסת שהכרתי היטב והיו מעולים בתפקידם גם מבלי לשבת בשולחן הממשלה או לזכות ללשכה מיוחדת. אנשים שעשו את העבודה הקשה והחשובה של הכנסת – ועדות, הצבעות, תיקוני חקיקה, פיקוח על הממשלה – לא דברים שמביאים הרבה כבוד, אבל בדיוק התפקידים שלשמם נבחרו.
אני יכול לחשוב על חברי כנסת שהכרתי היטב והיו מעולים בתפקידם גם מבלי לשבת בשולחן הממשלה או לזכות ללשכה מיוחדת
עבור כל מי שאומר שזו דרישה פופוליסטית וחייבים שרים בשביל מערכת מתפקדת, בואו נראה קצת מה קורה מעבר לים: באוסטריה, בלגיה, הולנד וצ'כיה למשל, מדינות בסדר הגודל של ישראל, ישנם בין חמישה עשר לשבעה עשר שרים בממשלה. גם הענקיות צרפת וגרמניה מסתפקות בכמות דומה, ובקפריסין שכנתנו רק אחד עשר אנשים מציגים את עצמם בתור שרים.
איפה מחלקים משרדים ממשלתיים בנדיבות? באפריקה, במזרח הרחוק ובדרום אמריקה. בוונצואלה המתפוררת, למשל, יש שלושה ושלושה שרים, ובמלזיה לא פחות משבעים אנשים שונים מחזיקים בתואר 'שר' או 'סגן שר'.
בקיצור, הבשורה לא תבוא ממשלת השינוי, אבל אפשר להתעודד: יש עוד לאן להידרדר.