הפוליטיקה הישראלית היא לא בדיוק מופת של טעם טוב וג'נטלמניות, ולכן יפה היה לראות את כל תהליך חילופי הנשיאים שהתרחש כאן בשבועות האחרונים. החל מהבחירה בין שני מועמדים ראויים שניהלו קמפיין נקי ומרשים (הנוכחות של מרים פרץ בטקס ההשבעה חיממה לי את הלב), ועד הקונצנזוס הבלתי שגרתי שגיבה ובירך את הנשיא הטרי, היה משהו מאד מכובד ומכבד באירוע.
אבל מיד החל סדק ראשון: "נשיא המדינה בוז'י הרצוג", כך בישרו כותרות בתקשורת. את צירוף המילים הזה אני לא מסוגל לקבל, ולא חלילה מפני שהאיש לא ראוי לתפקידו. בדיוק להיפך. 'בוז'י' הוא כינוי שאורה הרצוג הדביקה לילד הקטן שלה ("הוא היה יפה כמו בובה"), ומאז לא עזב אותו. זה בסדר שכך אנשים מכנים אותו, אבל כשהוא הופך להיות נשיא מדינת ישראל והאזרח מספר 1, יש מספר דרכים לכנות אותו: 'כבוד הנשיא', 'הנשיא הרצוג', 'מר הרצוג', ואם ממש חייבים אז 'יצחק הרצוג'. 'בוז'י' לא נכנס לרשימה הזו, ממש כמו שהשם 'רובי' לא היה מתאים עד לפני שבוע.
גם ראש הממשלה עד לא מזמן, בנימין נתניהו, בטח לא חשב שהכינוי שזכה לו מסבא ילווה אותו עד ללשכת ראש הממשלה. בזמן שעיתונאים דיברו על 'ביבי נתניהו', אני תמיד הקפדתי, גם כשנפגשנו פנים אל פנים, לקרוא לו 'אדוני ראש הממשלה'. בכל זאת, אנחנו לא חברי ילדות.
אני בטוח שאף אחד בגרמניה לא פנה אל הקנצלרית אנגלה מרקל בשם 'אנג'י', ואם מישהו יכנה בפגישה רשמית או דיווח חדשותי את ולדימיר פוטין בשם 'וובה', יתכן שזו תהיה הפעם האחרונה שיתנו לו מיקרופון (או בכלל עבודה). כשרוברט קנדי שימש כתובע הכללי של ארה"ב, הוא פנה לאחיו הגדול, ג'ון קנדי בשם 'אדוני הנשיא', אפילו אם הם היו אוכלים יחד ארוחת ערב אצל ההורים.
זו לא טרחנות ולא הקפדה מיותרת על שפה פורמלית, אלא מתן כבוד מינימלי לתפקיד.
מדוע זה כל כך ברור לנו שצריך לומר 'כבוד הרב' או 'כבוד השופט', ובבית החולים אנחנו פונים אל ד"ר כך וכך, אבל נשיא או ראש ממשלה בישראל אפשר לכנות בשם חיבה כאילו היינו יחד בגן או בצופים?
אולי בגלל שאנחנו, כישראלים, ויתרנו כבר על הרשמיות. זה נתפס כאן כמשהו מלאכותי ומיותר, שלא לומר צבוע ונפוח – בדיוק הפוך מתרבות הדוגרי שאנחנו כל כך גאים בה. כי בסופו של דבר מה זו מדינת ישראל אם לא קיבוץ גדול שבו כולם מכירים את כולם, ולכן אפשר לבוא לשר הביטחון ולומר לו 'מה קורה, בוגי?' - כי הייתם יחד בפלוגה, או 'שומע, פואד?' - כי הדוד של החבר של הבן שלו למד אתכם ביסודי.
דירה ברעננה היא פגיעה בממלכתיות
ובאמת לא צריך להיטפל רק לשמות ולכינויים, כי יש כאן עניין רחב יותר. כשנפתלי בנט מחליט להישאר לגור ברעננה, ולהשתמש בבית ראש הממשלה בירושלים ('בלפור') כאיזו דירת שרד, הוא מפספס נקודה חשובה: זו עוד פגיעה בסמל ממלכתי, וממילא אין לנו הרבה כאלה. אני מבין שהילדים שלו לומדים בבתי ספר ברעננה, ורעייתו עובדת באזור, ובכל זאת אני מצפה ממנו שיעשה מאמץ וישתדל להפגין נוכחות ולצקת תוכן למעון הרשמי.
עכשיו כבר מנסים לעצור את פרוייקט בניית מעון ראש הממשלה החדש בקרית הממשלה ולמכור את 'כנף ציון', המטוס שאמור לשמש את הנשיא וראש הממשלה בנסיעותיהם לחו"ל, מטעמים של צניעות וחיסכון. ראשית, בכלל לא בטוח שיהיה חיסכון בביטול הפרוייקטים, וחשוב מזה – אותם אנשים שירצו לראות את המשך הסידורים העקומים ומלאי האילתורים (לאבטח ראש ממשלה בלב שכונת מגורים זה עסק שמצריך הרבה שינויים), הם הראשונים שיצעקו 'ישראבלוף' או 'מדינת קומבינה' בכל פעם שיתגלה שדברים לא נעשים בצורה מסודרת.
אז כן, יש קשר בין הדברים: אולי אנחנו לא אלופי העולם בטקסים, ואין לנו מסורות של מאות שנים ותלבושות רשמיות, אבל אם אנחנו רוצים לחזק את הממלכתיות הישראלית, ראוי שנדע לכבד אותה.
זה אומר שצריך להתייחס בכבוד לסמלים ולדגל, לדאוג לשמור על כללי משחק ברורים, ולהשתדל לא לקרוא לנשיא שלנו 'בוז'י'. את זה נשאיר לחברים שלו.