איך יודעים שאוגוסט הגיע? אפשר להרגיש באוויר את הלחות המטורפת והטמפרטורות הגבוהות, ואפשר פשוט לראות את קמפיין 'חוזרים לבית הספר' של יצרני התיקים והציוד, שבכל שנה ממהרים להזכיר לתלמידים שלחופש הגדול יש תאריך תפוגה. בחסות הקורונה, הדיונים האקטואליים על מערכת החינוך לא נוגעים השנה לשביתות וציונים, אלא לבדיקות וחיסונים.
אבל עם כל הכבוד לבידודים ולשרשראות ההדבקה, כמורה בעבר והיום כסבא ליובל וכרמל ממצפה אילן, שיחבשו בקרוב את ספסלי בית הספר, כשאני חושב על בית הספר, יש מגיפה שמטרידה אותי הרבה יותר מהקורונה – החרמות שילדים סובלים מהם.
מגיפה? אני בטח מגזים ומנפח כמה מקרים לממדים של תופעה, נכון? גם אני חשבתי ככה: הרי כל אירוע בודד יכול להגיע היום דרך הרשתות החברתיות עד לתקשורת הארצית. אין דבר יותר שובר לב ומעורר אמפתיה מילד מנודה, ולכן גם התקשורת אוהבת את הסיפורים האלו.
אבל מי שמכיר את מערכת החינוך מקרוב מבין שהסיפורים הרבים שנחשפים כמעט בכל שבוע על ילדים שנאלצים לעמוד לבדם מול התקפה מאורגנת של עויינות ואלימות, יודע שהם לא מקרי קיצון אלא קצה הקרחון: על כל סיפור כזה שאנחנו נחשפים אליו (וכאמור, התקשורת מלאה בכאלו) ישנם עשרות ומאות שלא זוכים להדהוד ציבורי.
אין צורך להסביר עד כמה חמורה התופעה הזו, ולאילו פצעים כואבים בנפשם של ילדים וילדות היא עלולה לגרום. זהו לא מצב שאפשר לומר עליו שהוא 'מורכב' או 'צריך לשמוע את שני הצדדים'. זו התעללות פר אקסלנס. אני יודע שאולי יכעסו עליי שאני מפנה אצבע מאשימה למחנכים של אותם ילדים ונערים: כי במציאות של בתי הספר היום, כאשר הכיתות צפופות והסמכות מוגבלת, כאשר חיי החברה מתרחשים בעולם וירטואלי, המשימה של המחנכים והמחנכות הופכת לקשה עוד יותר.
ובכל זאת, זה התפקיד שלהם. לא ייתכן, באמת שלא ייתכן, שכיתה שלימה מחרימה ילד או ילדה, והמחנכת לא יודעת, או לא רוצה לדעת, או עומדת חסרת אונים. אז עוד לפני שנשמע את סיפור החרם הראשון לשנת הלימודים תשפ"ב, הייתי רוצה לחשוב שהשרה החדשה, המנכ"ל החדש שלה וכל מערכת החינוך – מנהלים ומורים, יושבים ומטכסים עצות כדי להתמודד עם הבעיה הזו. הייתי רוצה לחשוב שכל מחנך או מחנכת בישראל, רגע לפני שהם הולכים לישון, מבטיחים לעצמם שזה לא יקרה בכיתה שלהם.
לקראת סוף שנת הלימודים האחרונה, צפיתי בכתבה של יעל אודם, כתבת החינוך המצויינת של חדשות 12, על עמותה שלוקחת תחת חסותה ילדים שסבלו מחרם ומעניקה להם סיוע נפשי ותיקון חברתי. שם ממש נחרדתי. קודם כל הבנתי שאם יש עמותה מיוחדת בשביל העניין, כנראה שהתופעה באמת הרבה יותר רחבה, ובעיקר התאכזבתי ששוב פעם המגזר השלישי צריך להיכנס לוואקום שהרשויות הציבוריות יוצרות. האם ילדים שעברו חרם בבית הספר צריכים לקבל עזרה מעמותת מתנדבים? סליחה, איפה בדיוק המורים שלהם? איפה היועצות והצוות החינוכי? איך יכול להיות שאף אחד בתוך מערכת החינוך לא לוקח אחריות על הכישלון הזה?
הכל (כמעט) מתחיל בבית
ויש את הסיפורים שמסתיימים, כביכול, בסוף טוב: חגיגות בר מצווה או בת מצווה שהילדים חוגגים לבדם, ופתאום התארגנות מהירה ברשתות החברתיות מציפה את האולם הריק באורחים לא קרואים ומתנות, ואולי אפילו כמה סלבס באים כדי לשמח, והכל מצולם וכולנו מרגישים לשנייה אחת יותר טוב. חמש דקות אחרי שנגמר האירוע הילד חוזר לאותה חוויה נוראית, ואני רק חושב איפה ההורים של אותם ילדים, ומה הם חושבים לעצמם.
כי בסופו של דבר, הכל (כמעט) מתחיל בבית, באווירה שבה גדלים ומתחנכים, בערכים שמעצבים אותנו. המחשבה שהילד או הילד שלך עוברים חרם ונידוי מצד חבריהם לכיתה היא מבעיתה ממש, ולא אגזים אם אומר שזה אחד הסיוטים של כל הורה. אבל מטרידה ומחרידה לא פחות צריכה להיות המחשבה שאולי הילד שלך משתתף, ואפילו מוביל, חרם והתעללות בילד אחר. כבר אי אפשר לברוח מאחריות. זהו לא עניין פנימי של הילדים. גם להורים יש אחריות. אני בטוח שלאותם ילדים שמארגנים חרמות וממש הורסים את חייהם של ילדים אחרים, אין הורים שמעודדים אותם להתנהג ככה. אותם הורים פשוט לא יודעים, ואולי גם לא רוצים לדעת. מבחינתם, כל עוד הילד שלהם לא נמצא בצד של הקורבן, אז הכל בסדר.
אז רגע לפני שמתחילה שנת הלימודים, כשמאות אלפי ילדים יחזרו לכיתות עם או בלי מסכות, הגיע הזמן להבין שמדובר בבעיה לאומית, לא פחות. לפני שבתי הספר מכריזים על חזון של 'למידה משמעותית' ו'הכנה למקצועות המחר', הם חייבים, פשוט חייבים, לשים בראש סדר העדיפויות את הנקודה הבסיסית הזו, ולהבטיח שחרם לא יקרה במשמרת שלהם. זה חשוב יותר מציונים ומיצ"ב, יותר מיעדים לימודיים ופעילויות העשרה, ומעל הכל – לאתר בעיות, למצוא פתרונות ולהוביל לשינוי. זוהי המהות האמיתית של חינוך.