לשבוע אחד אורי זוהר חזר להיות הכוכב הגדול של התרבות הישראלית. זה לא שמישהו פקפק אי פעם בכישרון או ביצירה שלו, אבל הפרידה ממנו, באופן טבעי, הזכירה שוב עד כמה השפיע על הזירות שפעל בתוכן, אפילו שהיו רחוקות שנות אור זו מזו. אמרו עליו הכל: דיברו על היצירה החילונית והדמות הדתית, על הלימוד ועל התשוקה לקהל, ועל חיים שלמים של ניגודים.
אני דווקא נזכרתי בנקודת זמן אחת, אי שם בשנות השבעים כשתהליך החזרה בתשובה שלו הושלם. רבים חשבו שזה לא רציני, שאורי זוהר רק בורח לרגע מהצרות ולא יחזיק מעמד, שהוא מכור לחיים הפרועים של תל אביב. אבל המציאות כמובן נתנה תשובה אחרת. זו היתה הנקודה שבה אורי זוהר הפך להיות הסמל האולטימטיבי, הפרזנטור הנצחי, של החזרה בתשובה.
בכל פעם שמישהו עשה את המהלך הטבעי והמבורך הזה של התקרבות לדת וחזרה למקורות, מיד נשלפה ההשוואה לאורי זוהר. חילונים נחרדו מהאפשרות שהוא יסחוף אחריו רבבות; דתיים השתמשו בו כטיעון מנצח על מלך הבוהמה שהבין את הריקנות של החיים ללא אלוהים. אלה וגם אלה הסתכלו עליו וראו משהו הרבה יותר גדול מאדם שהחליט לשנות את חייו.
זה באמת היה אירוע דרמטי. אני זוכר את התקופה ההיא, שבה היה נדמה כי תהום פעורה בין חילונים לדתיים, בטח דתיים-חרדים, וכל מעבר כזה הוא מוחלט, ממש כפי שעשה אורי זוהר: בלי להביט אחורה, כי אין דרך חזרה. אי אפשר שלא להעריך את הרב זוהר על הדבקות, על האש היוקדת וההתעמקות הבלתי נגמרת שלו בתורה ובחיי ההלכה וההגות. הוא אמנם היה ונשאר שחקן גדול לאורך כל חייו, אבל מהרגע שהחליף את הבמה לבית הכנסת ובית המדרש – התמסר רק לדבר אחד.
ומול הדרמה הזו, בשנים האחרונות כל תופעת החזרה בתשובה תופסת מקום שונה לגמרי בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל. נכון, הכתבות על הסלבס ש"מתקרבים לדת" או "גילו את היהדות" עדיין נפוצות למדי, וכל שינוי רוחני וחומרי תמיד מעורר עניין ושאלות, אבל נראה שהדרמה כמעט ונעלמה לגמרי.
כבר לא שחור או לבן
זה לא שאין פערים בין העולם החילוני לעולם הדתי והחרדי, אבל ממש כפי שמדברים היום על 'דתיי הרצף', כך החזרה בתשובה מוצגת על ספקטרום הרבה יותר רחב. זה כבר לא עניין של שחור או לבן שבו אדם נדרש לבחור בין שתי גדות שביניהן זורם נהר סואן. אורי זוהר, שתמיד עשה דברים בגדול, הציג מודל קיצוני של התנתקות מהעבר ומהתרבות שסבבה אותו, ולקח לו לא מעט זמן לגשש את דרכו חזרה אל הרדיו והטלוויזיה והקהל הרחב. ואילו היום חזרה בתשובה לא שורפת את כל הגשרים. אפשר לחשוב על אינספור זמרים ושחקנים שהחלו לקיים מצוות וסיפרו על חוויות רוחניות חזקות, ועדיין קשורים בטבורם למקום ממנו באו. אז הטקסטים קצת שונים, אולי התלבושת צנועה יותר, אבל הם על אותן במות, באותו מקצוע, רק בשלב אחר של חייהם.
אי אפשר להתעלם מכך שחלק מהתופעה הזו קשור לפרסום, ולצורך לפנות לקהל רחב או אפילו 'להמציא את עצמך מחדש', אבל אני מאמין שרוב המתחזקים האלו עושים זאת ממקום אותנטי לגמרי.
יש משהו מאד נכון בכך שלא חייבים לחתוך לגמרי את החוטים ולהיעלם מהזירה הציבורית. כמו יהודה בארקן ז"ל שהמשיך לעשות סרטים, כמו אביתר בנאי ואתי אנקרי שממשיכים לעשות מוסיקה נפלאה, וכמו רבים וטובים אחרים. החברה הישראלית התבגרה, לפחות במובן הזה, ומסוגלת היום להכיל את המורכבות שחזרה בתשובה מביאה איתה.
האם אורי זוהר היה יכול להמשיך לעשות סרטים כמו 'מציצים' ו"עיניים גדולות' גם בתור הרב אורי זוהר? כנראה שלא. האם הפסדנו כמה יצירות גדולות - סרטים שלא נעשו או תוכניות שלא הופקו? כנראה שכן. אבל זה לא באמת משנה: הטוטאליות של אורי זוהר הייתה טבועה בו, והייתה יוצאת דופן בכל עולם שבו פעל. קצת חבל שהוא לא הצליח להפוך לגשר בין העולמות האלו, ונשאר אחרי מותו רב או במאי, תלוי במטען הדתי והתרבותי של המתבונן. אלו שבאו אחריו מציעים מודל קצת פחות טוטאלי, כזה שמאפשר לנו להמשיך לעקוב ולאהוב, ולא מחייב אותנו לתפוס צד מוחלט. במציאות החברתית המורכבת והמסוכסכת של עם ישראל – זה בכלל לא דבר טריוויאלי.