מדברים כאן כבר יותר משלוש שנים על התיקו הפוליטי, על מבוי סתום בגלל שיוויון בין הגושים, אבל למעשה התיקו הזה הוא מדומה. דווקא בתקופה הכי סבוכה ומקוטבת בפוליטיקה הישראלית, בכל הנוגע לאידיאולוגיה ותפיסת עולם מדינית – יש הכרעה ברורה, כמעט היסטורית. במאבק בין ימין לשמאל, כלומר בין הכוחות שהרכיבו את הפוליטיקה כאן מאז קום המדינה (ואפילו קודם לכן), יש מנצח מובהק, שרק הולך ומגדיל את הפער – וזהו גוש הימין. נכון, בספירה החדשה מפלגות כמו 'ישראל ביתנו' ו'כחול לבן' (בטח לאחר האיחוד עם גדעון סער), לא נחשבות מפלגות ימין, אבל זה עניין פרסונלי בלבד. בעידן שאחרי נתניהו נראה אותם מתייצבים בגוש הימין, או מתפרקים ומתפזרים חזרה למפלגות הימין הוותיקות או החדשות (סטייל 'הרוח הציונית') – מקסימום למפלגת מרכז כמו 'יש עתיד'.
זה הימין. אבל מה נשאר מהשמאל? ממש מעט. מפלגת העבודה ומרצ מקבלות את הקולות היהודיים של השמאל, ושתיהן בשפל היסטורי. אמנם שנה בממשלה החזירה אותם קצת לתחושה של 'יד על ההגה' ו'הישגים חסרי תקדים', אבל בכוחן הנוכחי, וגם בסקרים לקראת נובמבר, הן מגיעות יחד ל-12-13 מנדטים ביום טוב, ומגרדות את אחוז החסימה ביום רע.
לא צריך ללכת לימי מפא"י או רבין ופרס, כדי לזכור את השמאל הישראלי עם מספרים אחרים. ב-2015, מערכת הבחירות האחרונה לפני שהתחילה הסדרה הבלתי נגמרת של השנים האחרונות, למחנה הציוני ומרצ היו יחד 29 מנדטים, כמעט רבע מהכנסת. זה שינוי כל כך דרמטי, דווקא משום שזו לא תוצאה חד פעמית. לא משנה מי עומד בראש - פרץ, מיכאלי או גבאי (זוכרים שהיה אחד כזה?), גלאון, זנדברג או הורוביץ – כנראה שזהו המשקל הפוליטי והתמיכה הציבורית שיש היום לרעיונות של השמאל בישראל. זה מה יש.
איך זה קרה? אפשר לדבר על המנהיגים: כל מי שהכיר את שולמית אלוני ויוסי שריד, אפילו את חיים אורון (ג'ומס) ואילן גלאון, זוכר פוליטיקאים שלמרות שהיה איתם ויכוח נוקב (ולפעמים ממש תהום אידיאולוגית פעורה בינם), קשה היה שלא להעריך אותם כמנהיגים בעלי שיעור קומה. שריד ואלוני ידעו לתת קול וצעקה לעמדות של הציבור שלהם, וגם בתקופות הקשות היה ברור שיש מי שמוביל. רק תראו מה קורה היום – גם בעבודה וגם במרצ בורחים מההנהגה, כאילו כל אחד מפחד להיות זה שעל שמו תיחתם ההיעלמות שלהן מהמפה.
תמרור אזהרה לימין
אבל התשובה האמיתית היא המציאות המשתנה: בשמאל הישראלי, בעיקר במרצ, עדיין מדברים במושגים של שנות התשעים: 'פתרון שתי המדינות', 'פינוי התנחלויות מבודדות', ו'חזרה לשולחן המשא ומתן', כאילו לא היתה כאן אינתיפאדה, וכאילו עזה לא נשלטת על ידי ארגון טרור רצחני. הישראלים כבר לא קונים את התפיסה של "אם רק נוותר על עוד שטחים הכל יהיה בסדר", ומרצ נתפסת עדיין כמפלגה תל-אביבית, שגבולות הדיון שלה (יחד עם קהל המצביעים) מתרכזים בין שדרות רוטשילד לרמת אביב.
הישראלים כבר לא קונים את התפיסה של "אם רק נוותר על עוד שטחים הכל יהיה בסדר", ומרצ נתפסת עדיין כמפלגה תל-אביבית, שגבולות הדיון שלה (יחד עם קהל המצביעים) מתרכזים בין שדרות רוטשילד לרמת אביב
גם כשהיא מדברת על נושאים סביבתיים או מגדריים, יש תחושה שמדובר באיזו גרסה מועתקת של השמאל האמריקאי והאירופי, ולא מפלגה שמתמודדות כאן, בתוך המזרח התיכון, במדינה עמוסת קונפליקטים והיסטוריה כמו זו שיש לנו. אפשר היה לראות את זה היטב השבוע, כאשר בעיצומו של מבצע רחב בעזה, מרצ לא הצליחה לנסח מסר ברור מתוך שולחן הממשלה, ולא היה ברור האם היא קרובה יותר בעמדה שלה לרשימה המשותפת או לימינה. הניסיון הזה להיות בקואליציה ולהמשיך עם הרטוריקה של אופוזיציה, הוא כמעט מביך.
אז בלי מנהיגים משמעותיים, ועם סט עמדות מיושן, מרצ הולכת ומתפוררת, וגם אם היא מצליחה להשתחל לקואליציה (דבר די בלתי סביר בתרחישים של הבחירות הבאות), היא הפכה למפלגה לא רלוונטית. השמאל הישראלי הולך ומצטמצם (ולפי הדמוגרפיה זה רק ילך ויתגבר), וכך גם הגישה המדינית שלו. רק קבוצות שוליים עדיין מאמינים ברעיונות האלו, שהיום נראים מוזרים למדי לרוב המוחלט של הישראלים.
ועם כל זה, לא צריך למהר ולחגוג את המפלה של מרצ והשמאל הישראלי. ראשית, כי בניגוד לכל מיני תנועות ומפלגות אופנתיות, שבוחרות את המצע שלהן (אם בכלל יש כזה דבר) על פי הכיוון שאליו נושבת הרוח, ובימים בהם אי אפשר להבדיל בין המפלגות השונות ויש חברי כנסת שכבר עברו פעמיים או שלוש ממפלגה למפלגה, אני מכבד תנועות שאומרות "אלו העמדות שלנו, זה מה שאנחנו". ושנית, זהו תמרור אזהרה למפלגות בימין ובציונות הדתית: פוליטיקה היא עסק חי שמשתנה כל הזמן, ואם נשארים תקועים בעבר, עלולים לשלם מחיר בעתיד. כמו שזה קרה לשמאל, זה יכול לקרות גם לכן.