גם אם אין לכם ילדים או נכדים במערכת החינוך, אי אפשר שלא להרגיש את האחד בספטמבר: מבול של כתבות לקראת פתיחת שנת הלימודים, ראיונות עם מורים ופוליטיקאים שלא מוותרים על צילום, סלבס שמעלים פוסטים עם הילדים והילקוטים, וכמובן – ראשי ארגוני המורים שמאיימים בשביתה או מזהירים מפני שביתה עתידית. אבל בעוד שבספטמבר השיר הנפלא ('כל עוד') על תלמידי כיתה א' של יוני רכטר ועלי מוהר שורף את הרדיו, וכל אחד מסביר בדיוק מה צריך לעשות כדי להרים את החינוך בישראל, באוקטובר מתחילה עוד שנת לימודים והיא כמעט ולא זוכה להתייחסות.
שנת הלימודים באוניברסיטאות ובמכללות נפתחת בצורה הרבה פחות חגיגית, בלי התרגשות ותשומת לב, אבל יותר משלוש מאות אלף ישראלים מתחילים וממשיכים את המסע אל התואר, עם תקווה וחלומות.
לימודים אקדמיים בעולם המערבי זה מובן מאליו, וגם כאן, למרות הפסקה ארוכה לשירות צבאי ולאומי, מבינים שהדרך לקריירה ופרנסה עוברת כמעט תמיד באוניברסיטה. הרבה זמן וכסף משקיעים הסטודנטים (ומניסיון אישי, גם ההורים שלהם...) בתואר, ובסופו של דבר הם מצפים להשיג משהו שהוא יותר מעוד שורה בקורות החיים. אבל האם זה באמת קורה? בכלל לא בטוח.
אם לא שמתם לב, העולם הזה משתנה בקצב מטורף – הטכנולוגיה, האתגרים החדשים, הנדידה של אנשים בין מדינות, האקלים, וכן – גם הקורונה. זו לא אותה פוליטיקה, זו לא אותה כלכלה, ובעתיד הקרוב השינויים יהיו אפילו מהירים יותר. לפני עשור, למשל, רק פריקים של מחשבים הכירו את המילה 'סייבר', והיום יש קייטנות סייבר במתנ"סים. לא מזמן ביקרתי בחדר ניתוח בבית חולים וראיתי שכל ההליך מתבצע על ידי רובוט. כלומר, הכירורגים למדו מקצוע אחד במשך שנים, אבל פתאום הפכו לטכנאי רובוטים. כמובן שגם בתחומים מסורתיים יותר כמו הוראה הכל משתנה, בטח שאחרי החוויה של הקורונה.
פקולטות ריקות וקורסים ללא סטודנטים
יכול להיות שהנכדים שלי יהיו רופאים (אמן), מהנדסים (מעולה) או חלילה עיתונאים, אבל יש סיכוי טוב מאד שהם יעסקו במקצועות שאנחנו בכלל לא מכירים, ושום בית ספר או אוניברסיטה לא יכולים ללמד עדיין. האם תואר ראשון בהנדסת מכונות או תואר שני במינהל עסקים יהיו רלוונטיים במציאות שבה המערכות הכלכליות והטכנולוגיות לא יהיו דומות למה שאנחנו מכירים? שלא לדבר על כך שהם יצטרכו להחליף כמה קריירות, ולנווט בין כמה מקצועות עם סטים שונים של כישורים.
בקיצור, ובזה מודים גם בעולם האקדמי, הקשר בין האוניברסיטה לעולם התעסוקה הולך ומתרופף. מול השינויים המהירים, הַכְשָׁרוֹת והשתלמויות רבות תוך כדי העבודה יהיו הרבה יותר חשובות מאשר תואר שנלמד כמה שנים קודם לכן.
ואם זה המצב בהנדסה ובמחשבים, מה נאמר על מדעי הרוח? הרי תיכף נשמע דיווחים על פקולטות ריקות וקורסים ללא סטודנטים, וקינות על כך שהדור של היום לא מתעניין באמנות ופילוסופיה והיסטוריה, וכל מה שמעניין אותו זה כסף וקריירה. כמובן שכל מי שיאמר את זה יושב על משרה עם תקן וקביעות ולא צריך להתמודד בעצמו בשוק העבודה התחרותי, ולנסות לפרנס משפחה צעירה וגם למצוא מקום סביר לגור בו.
ובכל זאת, אין תחליף ללימודים. זה המקום שבו אפשר לעשות פסק זמן מהשטחיות והמהירות של הכותרות ולצלול קצת לעומק. צעירים וצעירות הם לא רק כוח אדם לעבודה עתידית, אלא גם בני אדם שעוד צריכים להתפתח ולגלות דברים חדשים על העולם ועל עצמם. יהיו להם עוד כל כך הרבה שנים לעבוד (כבר ברור שהם לא יצאו לפנסיה באמצע שנות השישים שלהם), ומספיק זמן לשנות את הייעוד שלהם.
לימוד מתוך סקרנות ועניין, ואת זה יודעים פרופסורים לפילוסופיה, חוקרי וירוסים ובחורי ישיבות כאחד, הוא דבר שאין לו תחליף, ולפעמים הוא אפילו משתלם יותר מכל הכשרה מקצועית שאפשר לקבל. הלוואי שהאוניברסיטאות והמכללות שלנו יעניקו לסטודנטים לא רק תעודות וידע, אלא גם חוויה ומפגש חדש עם הדרך בה הם תופסים את העולם. אם זה יקרה, באמת אפשר לקרוא לזה השכלה גבוהה.