'נס' פח הביסקוויטים

 

 

 

 

תושבי ירושלים בתור לחלוקת המים. צילום: ארכיון הפלמ"ח

חלוקת מים בירושלים. צילום: לע"מ

 

 

 

 

שבוע לפני חג הפסח תש"ח, כחודש לפני ה' באייר, יום הקמת המדינה, פנה לאבי עזריאל הילדסהימר זכרו לברכה, יהודי בשם מר שיטאי, ממנהלי בית החרושת הידוע באותה תקופה לביסקוויטים, ואמר לו בלשון זו: "ידוע לי שבעוד כחודש וחצי אתם אמורים לחוג את יום הבר מצווה של בנכם הבכור יצחק, וברור לי שלכאורה אין לכם מה להגיש, כיבוד כלשהו, לאורחים במסיבה. והנה, קרה לנו מעין נס. בית החרושת (הגדול ביותר לביסקוויטים באותה תקופה) כבר אינו עובד חודשים, מאז תחילת המצור. פשוט אין קמח לאפות משהו. בניקיונות שעשינו לקראת פסח, במפעל האמור להיות מלא חמץ, גילינו לפתע במקום מסתור שני פחים גדולים של ביסקוויטים תוצרת פרומין, שכנראה מישהו הסתיר ושכח מהם, או שהוא נעלם מסיבה כל שהיא, הקשורה אולי במלחמה".

שיטאי הוסיף: "אני מציע לך לקחת עכשיו את פחי הביסקוויטים ולשמור אותם עד לפרשת במדבר (שבת הבר מצווה שלי – י.ה.), כדי שיהיה לכם משהו לפחות להגיש לאורחי השמחה".

ירושלים היתה אז במצור, משוועת למים ולמזון, שהגיעו בשיירות שהצליחו לפרוץ מדי פעם תוך קרבות עם הכנופיות בשער הגיא ובכפרים הערבים. העיר סבלה מחוסר מזון לסוגיו, בין השאר משום ששיירות המשאיות שהיו עמוסות במזון הופגזו בדרך באזור שער הגיא בעיקר והמשאיות על תכולתם התפוצצו ועלו באש.

תור לחלוקת מים בירושלים הנצורה. צילום: הנס פין, לע"מ

לא מפתיע שאבי כמובן נענה ברצון להצעה, אבל אמר לשיטאי שבאותה שבת יחגוג בר מצווה נער נוסף ממתפללי בית הכנסת שלנו, נחמיה יואל, והציע לתת גם למשפחתו פח אחד של ביסקוויטים. וכך היה.

נחמיה, המבוגר ממני בכ-15 שעות! נולד באותו חדר לידה בבית החולים 'וואלך' בירושלים, המוכר כיום בשמו 'שערי צדק', שנקרא כך על שם מייסדו ד"ר וואלך, שעדיין ניהל אז את בית החולים. נחמיה ואני גדלנו מאז יחד. חלק מהזמן היינו באותם מוסדות חינוך וחניכי תנועת 'עזרא', ואחר כך הצטרפנו לקיבוץ שעלבים, בו אנחנו חברים עד היום.

בשבת הבר מצווה עלינו שנינו לתורה בבית הכנסת הגדול ביותר באותו אזור, 'אהל רבקה', ברחוב חרל"פ בשכונת קרית שמואל בירושלים.

מנהל המפעל סיפר שהם גילו לפתע במקום מסתור שני פחים גדולים של ביסקוויטים תוצרת פרומין, שכנראה מישהו הסתיר ושכח מהם

בקבלת פנים צנועה בביתנו, הכיבוד העיקרי היה ביסקוויטים - ומים. זה היה אז משקה מרענן יותר מכל מיץ או קוקה קולה. באותם ימים חמים, כאשר הצינורות והברזים יבשים ואנשים נאלצים להסתפק בכמות המים המוקצבת להם על ידי העיריה, התעוררה בעיה: איך להגיש מים לשתיה לאורחים שטרחו לבוא לקבלת הפנים במזג האוויר החם, תוך כדי הצורך להיזהר מסכנת הפגזה ירדנית. באותה תקופה היינו מקבלים את המים ממשאית עם מיכלי מים גדולים, שחולקו לכל משפחה בכמות שנקבעה לפי גודל המשפחה. היינו יוצאים לרחוב עם מיכלי מים שיקלטו את הכמות המגיעה לנו. המים הגיעו בפחים, דליים ו'פיילות', שהמחלק האחראי חילק באופן צודק. בדרך כלל עמדנו שעות בהמתנה למיכלית המים. אף פעם לא היו ברור מתי תבוא המיכלית בתנאי הלחץ והמלחמה, שלעתים גרמו לעיכובים בגלל ההפגזות. וכך, על מנת להבטיח שתהיה לנו כמות מספיקה של מים לבר מצוה, ביקשנו מראש מהעיריה לתת לנו הקצבה מיוחדת של חמישה פחי מים. נענינו בחיוב וקבלנו תלושים המאשרים למחלק לתת לנו את ההקצבה המיוחדת. כך שהיו לנו כבר ביסקוויטים ומים, והאורחים נהנו מאד מהאפשרות לשתות מים בלי הגבלה.

והיתה עוד תוספת מפתיעה: חמישה מהאורחים, קרובי משפחה וידידים, הביאו כל אחד עוגה שלמה, שהייתה אז, במציאות של מחסור בקמח, בסוכר, ביצים וכדומה, דבר יקר המציאות ממש. היה ברור לנו אז שהעוגות הללו נאפו מחומרי אפיה שהמשפחות שמרו מקדמת דנא, מתקופת השפע.

לנו בבית לא היה בכלל קמח. ייתכן שהצלחנו לרכוש קצת סוכר. על כל פנים, בדרכים אלו נפתרה 'באופן מכובד' בעיית הכיבוד לאורחים במסיבת בר המצווה הצנועה.

הוראות לחיסכון במים שחולקו לתושבי ירושלים ב-1948

שעון מתנת בר-מצוה – תחת מטר הפגזים

נכנסתי לעול המצוות בכ"ה באייר תש"ח, שלושה שבועות בדיוק אחר ההכרזה על הקמת המדינה. פרשת השבוע היתה פרשת במדבר הארוכה והקשה לקריאה. אבל מראש הוחלט במשפחה שאקרא בתורה את כל הפרשה. כמה חודשים לפני התאריך המיועד, החל אבי ללמד אותי את טעמי המקרא, והחלנו לערוך חזרות בקריאת קטעים מהפרשה בהדרכתו. במקביל התחלתי להכין בהדרכת אבי דרשה הלכתית שתעסוק בנושא האם יש לברך ברכה אחת או שתיים בהנחת התפילין בבוקר. אבי החל ללמוד אתי את החומר ההלכתי.

אלא שהימים הם ראשית מלחמת העצמאות, המדינה הצעירה מותקפת על ידי שבע מדינות ערב, ואבי, פעיל בהגנה עוד משנות השלושים, גוייס לשרת כקצין בצבא שבחיתוליו, ולא ראינו אותו במשך חודשים. טרם צאתו ביקש משכננו הרב ד"ר דוד קרליבך שהיה בין השאר 'בעל קריאה' בבית הכנסת שלנו, שימשיך ללמד אותי את קריאת הפרשה וילמד אתי יחד את החומר ההלכתי לקראת הדרשה.

ביום ששי, ערב שבת הבר מצווה, הגיע אבי לחגוג יחד אתנו, לאחר שקיבל מהצבא שחרור מיוחד עד יום ראשון בבוקר. חגגנו את הבר מצווה בצורה צנועה. אני קראתי את כל הפרשה ונחמיה קרא מפטיר והפטרה. לאחר התפילה וסעודת בוקר צנועה מאד, החלו להגיע אורחים לקבלת הפנים, כמה עשרות אורחים, בעיקר מהסביבה הקרובה, כי במרכז העיר העדיפו המכרים והידידים להישאר בבית מחמת סכנת ההפגזה הכבדה, למרות שחלק מהפגזים 'טרחו' להגיע גם לאזור מגורנו.

לא סבלתי מהעובדה שהבר מצווה נחוגה באורח צנועה. זו היתה הנורמה של אותן שנים. זכורה לי למשל חגיגת הבר מצווה של מי שמבוגר ממני בשנתיים, מאיר שלזיגר, שלימים היה רבו של קיבוצנו שעלבים וראש ישיבת שעלבים. זו הייתה חגיגה גדולה יותר מבחינת מספר האורחים, משום שמשפחת שלזינגר הייתה ידועה מאד כמשפחת רבנים ורופאים. אביו של מאיר היה ד"ר פלק שלזינגר שעמד בראש בית החולים 'שערי צדק', לאחר פטירתו של ד"ר וולך. גם כאן, הרבה לפני תקופת המצור והמלחמה, הסתכמה החגיגה בקבלת פנים עם כיבוד, בבית המשפחה שהיתה בכלל ב'גלות'. כחלק ממאבקם באירגוני המחתרת העברית, הקימו הבריטים בסיס צבאי גדול בלב העיר, בשכונת רחביה ובמרכז העיר. לשם כך הוחרמו בתי מגורים רבים ומאות משפחות, כולל משפחת שלזינגר שהתגוררה ברחוב רמב"ן, סולקו מבתיהם. כך שחגיגת הבר מצווה של מאיר התקיימה ב'גלות' - בדירה ברחוב המלך ג'ורג' ליד בניני הסוכנות היהודית.

על מנת להבטיח שתהיה לנו כמות מספיקה של מים לבר מצווה, ביקשנו מראש מהעיריה לתת לנו הקצבה מיוחדת של חמישה פחי מים

באותם ימים היה מקובל שנער בר מצווה אמור לקבל את שעון היד הראשון שלו – מתנה יקרת ערך למדי. וכך יומיים-שלושה לפני שבת הבר מצוה, הלכנו אבי ואני לרחוב המלך ג'ורג' לחנות שעונים ידועה, על מנת לרכוש את השעון. אלא שצעידה זו למרכז העיר הייתה בה משום סכנה בעיר שהופגזה בלי הפסקה. אבל כנראה שהמסורת של מתן שעון לנער הבר מצווה הייתה כל כך מושרשת, שאבי חשש שאתאכזב אם לא אקבל אותו. הלכנו ברגל לאורך רחוב המלך ג'ורג', ופעמיים-שלש נאלצנו להיכנס לחדרי מדרגות של בתים בדרך, כאשר שמענו את השריקה  המייחודית לפגז במעופו אלינו, מה שנתן לנו כמה שניות על מנת להסתתר. לבסוף חזרנו בשלום הביתה ועל ידי שעון מתוצרת שוויץ.

אבא נפצע למחרת השבת

ביום ראשון בבוקר השכם, למחרת השבת, חזר אבי לשרת בעמדות של הצבא באזור אבו טור בירושלים, שהייתה שכונה ערבית תוקפנית מאד והתנהלו בה קרבות קשים בין צה"ל והצבא הירדני. לאחר שעות אחדות נפצע אבי, בפעם השניה במלחמת השחרור, מכדור ירדני שפגע בביטנו. למרות שהפעם הפציעה היתה קלה יותר, הוא אושפז באחד מבתי החולים בירושלים, אבל כבר למחרת נשלח הביתה במטרה לפנות מקום לפצועים קשים יותר. כל בתי החולים היו אז מלאים עד אפס מקום במאות פצועים, בנוסף לחולים במחלות קשות שאי אפשר היה לשלחם הביתה.

יצחק הילדסהימר כיום. צילום: דורין גלילי הילדסהימר

בימים הבאים, במהלך הפגזות כבדות של האזור, ירדנו ל'מקלט' מתחת לדירתנו - מעין קומת מרתף של משפחה שגרה מתחתנו. אי אפשר היה להזיז את אבא במצבו מהמיטה עליה שכב, כך שהוא נשאר בביתנו וההגנה הטובה ביותר שיכולנו לתת לו הייתה קערת מתכת שהוא נאלץ להחזיק מעל ראשו כהגנה מפני כדורוני המתכת שהיו בתוך הפגזים. חלק גדול מהפגזים הכילו בתוכם עשרות כדורוני מתכת בעלי משקל לא קטן. כאשר הפגז התפוצץ, התעופפו הכדורים הללו לכל עבר וחדרו אפילו דרך תריסי מתכת לא עבים על מנת שיפגעו  במטרות רבות ובאנשים רבים. לנו רק נותר לקוות שקערת המתכת שאבא החזיק מעל ראשו, תמנע פגיעה של הכדורים בו, לאחר שהם כבר איבדו חלק מעצמתם כאשר חדרו הביתה דרך התריס. כמובן שעל פגיעה ישירה של פגז בדירה לא רצינו לחשוב...

עקורי העיר העתיקה מגיעים

שבוע לפני הבר-מצווה התרחש אירוע משמעותי בתולדות העיר.

לא רחוק מגבול קטמון, ברחוב שלנו, שהיום נקרא האר"י, הוקם מראש מחסום סלעים ושקי חול, שאנחנו הילדים מילאנו בחול ואבנים כדי לחסום אפשרות חלילה של פלישה של הצבא המצרי, שהיה עלול להיכנס מדרומה של ירושלים. בבניין ליד המחסום הוקם יומיים אחרי הכרזת המדינה סניף של בית הספר שלנו, בית ספר חורב. עברנו לסניף זה מסניף קודם שהיה ברחוב הנביאים מול בית החולים 'ביקור חולים', שכן הבניין המקורי של בית הספר היה בין רחוב המלך ג'ורג' לרחוב ממילא, ממש מול חומת העיר העתיקה שממנה יכול היה הצבא הירדני להפגיז ללא סוף. ביום חמישי הקודם, ד' באייר, הודיעו לנו שמאחר שהאזור של רחוב הנביאים מצוי בהפגזה ייסגר בית הספר ויתפזר בין כמה סניפים, אחד מהם בשכונתנו.

זמן מה לאחר מכן ברחו כל ערביי קטמון, ופינו את השכונה הגדולה. בשבת בבוקר, כ' באייר, שבת אחת לפני חגיגת הבר מצווה שלי, פתאום השחיר רחוב האר"י לחלוטין. מאות יהודים, בעיקר יהודיות - שכן רוב הגברים נלקחו בשבי הירדני - וילדיהם השתלטו על הרחוב בזרם ארוך, בדרכם מהעיר העתיקה שנכבשה יום לפני כן, בי"ט באייר, על ידי הליגיון הערבי הירדני. המשפחות פונו עם חלק ממטלטליהם ביום שבת אל בתיהם החדשים בקטמון. זה היה מבצע של איכלוס מהיר. אז לא ידעו על קרוואנים...

לבשל את ה'חובזה'

כיבוד לבר מצווה היה לנו כאמור, אבל אוכל רגיל, מזון למשפחה, לא תמיד ממש היה. התפריט של ארוחת הבוקר שלנו, לחמישה ילדים בגילאים 3 עד 13, כלל לעתים קרובות חצי פרוסת לחם ותו לא. היות וכך אמי ז"ל, עדינה הילדסהימר, ואני, יצאנו לשדה הסמוך לביתנו על מנת לתגבר את סוגי המזון שיעלו על שולחננו. המאכל העיקרי היה ה'חובזה' (חלמית בעברית תקנית), הצמח שקטפנו את עליו, הדומים לתרד. השתדלנו לקטוף כמות גדולה ככל האפשר של העלים (הפרי הקטן הנקרא בפי העם 'לחם ציפורים' אינו משמעותי מבחינת הכמות המספיקה לאדם אחד), וגם קטפנו צמח קוצני שאיני זוכר את שמו, במגמה לאכול את הגבעול שלו. אמי לא הייתה אשה חזקה וראיתי שלא היה לה קל להתכופף על מנת לקטוף את הירק, אבל אני הצלחתי לקטוף ללא קושי.

הבעייה העיקרית הייתה איך לבשל את החלמית, צמח שעל מנת להקהות את מרירותו נדרש בישול ממושך מאד. דלק לבעירה או להפעלת כלי הפועל על נפט, הפרימוס המפורסם, לא היה אז כלל.  ואם היה זרם חשמלי, לא הכרנו אז כלי בישול חשמליים. המסקנה הייתה שעלינו לקטוף ענפי עץ יבשים, קרשים ועוד. רבים התחילו לפרק את הקרשים שעליהם נשענו הרעפים שעל גגותיהם וגם אנחנו אספנו קרשים מכל הבא ליד. בחדר המדרגות החיצוני שלנו, בנינו מעין כירה ועליה חיממנו ובישלנו מים. גם אחרי הבישול, החלמית נשארה מרה למדי, אבל זה מה שהיה לאכול, בנוסף ללחם.

תושבי ירושלים בתור לחלוקת המים. צילום: ארכיון הפלמ"ח

הבעייה העיקרית הייתה איך לבשל בישול ארוך את החלמית, באין  דלק לבעירה

בימים כתיקונם היו ערביות מהסביבה, שכונות קטמון ומלחה, באות למכור ירקות. אבל הימים לא היו כתיקונם אלא ימי מלחמה. ערביי קטמון שגבלה ממש בשכונתנו היו עויינים, ואפשרו למצרים להפגיז מאות פגזים, כך שכל קשרי המסח" הללו פסקו. כתוצאה מהאש שבערה שעות, השחיר הקיר החיצוני של הבית לגמרי. במשך שנים קשה היה להוריד את הצבע הזה. גם העשן לא הוסיף לבריאות הנשימה.

"ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה"

כאשר אני מדבר על חלוקת המים, אני נזכר תמיד במקרה עצוב שגם פגע בי כילד שעוד לא מלאו לו 13. חלוקת המים במשאיות הגיעה לרחוב שלנו כמעט כל יום, אבל לעתים רחוקות המשאית לא הגיעה כלל. פעם אחת, כאשר עברו כבר כמעט 48 שעות מאז הגעתה של משאית המים האחרונה, הייתי צמא מאד ובבית לא נשארה טיפת מים לשתייה. כן נשארו מים שבהם נשטפו כלי האוכל תוך חסכון רב במים.  מים אלה לא נשפכו לביוב אלא הושארו בדלי על מנת להשתמש בהם לשטיפת הרצפות. לאחר שטיפת הרצפות נשפכו מים אלה לשטיפת השירותים, כך שגם כמות המים שלא שימשו לשתיה, שירתו שלוש מטרות.

אבל מתוך צמאון נודע לי לפתע שמשאית המים נמצאת ברחוב הסמוך והמקביל ויקח עוד זמן רב למד עד שהיא תגיע לרחובנו. הלכתי אפוא לרחוב הסמוך בניסיון לראות איך אוכל לקבל חצי כוס מים לשתייה. האווירה הייתה מלאה עצבנות של כל מי שהיה מעורב בחלוקת המים ובקבלתם. לפתע ראיתי שבחלק האחורי של המשאית שמעליו מיכל המים הגדול, יש נזילה של מים מלוכלכים. השטתחתי מהר על רצפה מתחת למקום הנזילה וניסיתי לגמוע קצת מים מלוכלכים. בתוך שניות בא מחלק המים ובצעקות רמות גירש אותי מהמקום, למרות שלא הפרעתי לא לו ולא לאחרים.

כיום כשאני נזכר באירוע הזה, כאשר המים זורמים לרווחה בברזים, אני אומר לעצמי: "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה".