לכל מועד בלוח השנה ישנם האייטמים הקבועים מראש שלו. כך לפני פסח תוכלו תמיד להתעדכן בדו"ח העוני השנתי שמסתנכרן עם הקמפיינים של עמותות המזון ותמונות של אנשים מחטטים בפח. בחנוכה ימצאו בחפירות עיר דוד מטבע מהתקופה החשמונאית שהתגלה באופן ניסי בדיוק רגע לפני נר ראשון. בגיליונות יום כיפור ייחשפו הקלטות נוספות ובלעדיות מארכיון שנשמר עד לרגע זה ממש. וכמובן שלקראת יום השואה יהיה פתאום גל של תקיפות ושוד קשישים, בדגש על ניצולים מטרזינשטט עם סיפורים מרגשים.
האמת היא שלאורך כל השנה ישנם אנשים רעבים במדינה; שהחפירות הארכיאולוגיות מגלות השכם והערב מטבעות וחרסים שמוכיחים היסטורית את הקשר היהודי לאדמה הזו; שיש עוד קילומטרים של סלילי ההקלטות מרשת הקשר ביום כיפור; וגם קשישים מותקפים ונשדדים לצערנו לא רק בשבוע אחד אלא לאורך כל השנה.
ימי התקומה הלאומית, מפסח ועד יום ירושלים, הם שילוב בין זיכרון לתקווה, בין עבר לעתיד ובין דורות. הם מכריחים אותנו להסתכל לכיוון העבר והאנשים שהיו חלק ממנו, בשביל שנוכל לבנות באופן טוב יותר את העתיד ולהבין שכולנו חלק מאיזה מהלך היסטורי, כשהמטרה ברורה, גם אם הדרך לא תמיד.
ימי הזיכרון והתקומה הם הכבוד השנתי בהווה שאנחנו יכולים להעניק לדור הנפילים, תרתי משמע. אלו שפרצו את הדרך והקריבו את חייהם 'למען תקומת העם והארץ' - משפט יפהפה ומרגש שאני דומע בו בכל יזכור. את העבר לא תמיד נעים לזכור. להיפך. כשהייתי קטן סבלתי מכל יום שואה כזה, שבו היו מביאים לבית הספר איזה ניצול שואה - והיו אז למכביר - שהיו מספרים בהגייה כבדה ובלשון מליצית על תלאותיהם במלחמת העולם השנייה, בין המחנה ההוא לגיא ההריגה הזה, עם המון פרטים היסטוריים ומעט מאוד נופך אישי. עם השנים, הניצולים התמעטו והלכו והצמא לשמוע אותם רק גבר והלך, ולצערנו כבר כמעט ואין כאלו שהיו ממש בתוך התופת, וגם מסוגלים לדבר על כך.
לא מזמן קלטתי שלא רק הם. גם לוחמי מלחמת העצמאות, אלו הפלמ"ח'ניקים שנראים לנו ברורים מאליהם, דור המייסדים של המדינה שחוגגת 74, נמצאים היום בגיל שבו הסטטיסטיקה כבר לא לטובתם. דור הלוחמים - ואפילו לא המילואימ'ניקים מתוכם - אלו שפרצו את שער האריות וצרחו בגרון ניחר שהר הבית בידינו, אמורים להיות היום בני 73 לכל הפחות.
גם דור העולים - מכל העליות והעדות - שנושאים עימם סיפורים היסטוריים מרגשים, זיכרונות מצחיקים ומתכונים טעימים, כבר לא ילדים אלא אנשים עם מטען ופז"ם משמעותי שנראה שהם תמיד יהיו פה איתנו ואנו מתייחסים אליהם כמובן מאליו.
פשוט להגיד תודה
אם נודה על האמת, עוד מעט לא נוכל בהתכנסויות של הימים הללו, לשמוע את מי ששרד את התופת באירופה, אלא את ילדיהם ששרדו את האש בחווה הסינית. כשהיינו בחופשה בסיני, ראינו אחד מהגיבורים הללו מבלה עם משפחתו על החוף, קטוע רגל עם צלקות שלא הותירו מקום לספק. מכיוון שלא נעים לגשת ישר לעניין אלא עדיף לרכל קצת מהצד, הימרנו בחבר'ה שמדובר בפצוע ממלחמת לבנון הראשונה, ויש כאלו שהלכו עד יום כיפור.
ביום שאחרי, כשהיחסים קצת התחממו בין כל הישראלים בחושה, סיפרתי לו על ההימורים שלנו ושאלתי על הפציעה. מסתבר שאכן מדובר בלבנון, אבל השנייה. וקלטנו פתאום, שמ"פ מילואים שהיה אז במיטב שנותיו, היום בעצם הוא כבר יכול להיות סבא.
הזמן עובר במהירות של טיל, וכל מי ומה שברור מאליו, נראה לדור הרביעי לתקומת העם והארץ כבר פרהיסטורי. זכינו לחיות בדור הביניים, שפוגשים את אלו שייסדו, הקימו ונלחמו על המדינה - לאו דווקא בנשק, אלא גם ביישוב ובעלייה ובעבודה פשוטה ובהישרדות יומיומית - ועם זאת, גם בישראל המבוססת שיודעת רק מספרי ההיסטוריה מה זה צנע.
בסוף השבוע הזה תתקיים שבת 'והדרת', שבת ההוקרה לאזרחים הוותיקים שהמדינה והחברה חייבים להם רבות, עוד מיזם שהקים השר אורי אורבך ז"ל
עלינו כדור השלישי לתקומה, אלו שלא צריכים להילחם ולשרוד אלא ליהנות מהפירות, מוטלת החובה לספר את הסיפור של ההורים והסבתות שלנו. לא כזיכרון רחוק, אלא כמציאות קרובה שעדיין איתנו פה. הפריבילגיה שלנו היא האפשרות להודות להם, ובגיל השלישי לאפשר להם סוף סוף לנוח ולקבל את המקום בתוך המרחב הישראלי, לא מתוך רחמים, אלא עם כבוד.
בכלל, כל התפיסה שלנו על הגיל הזה צריכה להשתנות. מדובר במגזר המתרחב ביותר בעולם, בוודאי זה המערבי, והגמלאים של היום כבר לא רק קשישים דמנטיים מחוברים לזונדה ולפיליפינית כמו שנוח לנו לפעמים לזרוק לבתי אבות ולשכוח, אלא גם ובעיקר אנשים בשיא חייהם, שמשום מה מצאו את עצמם בפנסיה וחוגגים בכל רגע מהזמן הפנוי הזה.
בין הראשונים לזהות את השינוי, ובטח לתת לו מענה, היה אחד שלא זכה להגיע לפנסיה - אורי אורבך ז"ל האהוב. הוא לקח את המשרד לאזרחים ותיקים, ובמקום לקנות להם עוד כיסאות גלגלים ולהרחיב את התקנים לעובדים הזרים, הפך אותם לדבר הלוהט והחם - כולל השלייקס שהפכו לפריט אופנתי ברחובות תל אביב. ובתזמון מושלם, בסוף השבוע הזה תתקיים שבת 'והדרת' - שבת ההוקרה לאזרחים הוותיקים - עוד מיזם שהקים כבוד השר המנוח לכבוד שבת 'קדושים' בעקבות הפסוק "מפני שיבה תקום".
המטרה של השבת הזו היא בעיקר לתת הכרה והוקרה לכל אותם שנכנסים בקטגוריה של 'שיבה', למרות שלחלקם עדיין מתבדרת הבלורית ברוח. וזו הזדמנות נהדרת לקבע את השבת גם בהקשר ללוח השנה, דווקא בין יום השואה לזיכרון ולעצמאות - מפני שבימים האלה אנו נותנים את הבמה לכל מי שהיו פה לפנינו, אלו המתים ואלו החיים.
הרבה יותר נוח לחלוק כבוד לכל מי שלא איתנו. אבל השבת שולחת זרקור דווקא לכל מי שכן, ובזכותו אנחנו כאן. ונכון שלפעמים צריך אייטמים מיוחדים, גימיקים ואפילו טור כזה בשביל להזכיר לעצמנו את זה פעם בשנה, אבל כדאי - בשבילם ובשבילנו - לקיים את זה במשך כל שאר השנה, ולהגיד להם פשוט תודה, גם אם הם יגידו שאין על מה.