התנועה היחידה שחזתה את הזוועות
ביום הזיכרון לשואה, אשר יחל הערב, מתייחד עם ישראל עם זכרם הטהור של ששת המיליונים שנעקדו על קידוש השם בשנות הזעם והסער הארורות ת"ש-תש"ה, שבהן הפעיל אשמדאי הנאצי את מכונת ההשמדה המשוכללת ביותר מאז היות האדם עלי אדמות, משומנת בדמם של מיליוני אחינו ואחיותינו הי"ד.
רק תנועה יהודית אחת, התנועה הציונית, חזתה מראש את מרחץ הדמים האורב לעם היושב בגולה. אבל מרבית בני העם היהודי – חרדים, בונדיסטים, קומוניסטים, קפיטליסטים, רפורמים ואחרים – נדו לה ולעגו לחלומות שיבת ציון ובניין הארץ. גם למעטים שחזו את הנורא מכל, התייחסו בביטול. אפילו נבואת הפורענות של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, לא זכתה להד: "והישראלי בכלל ישכח מחצבתו... יחשוב כי ברלין היא ירושלים... אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק".
להאשים את המנהיגים
82 השנים שחלפו מאז 1939 ואשר הוכיחו בעליל את צידקת דרכה של הציונות, ותרומתה הכבירה לעצם הקיום היהודי, לא שיכנעו את האוטמים נפשם מפני הודאה בהחמצה הקולוסלית ההיא. יש בהם, דוגמת סאטמר ונספחיה, הרואות במדינה הציונית 'מעשה שטן', ויש שמביטים עליה בעין נייטראלית ('חיוך משמים', אמר החזון אי"ש), אך אינם מזדהים עימה ועם סמליה. בבתי כנסיותיהם לא נאמרת תפילה לשלום המדינה הציונית, על בתיהם לא מונף הדגל הציוני, וליום העצמאות מתייחסים כאל סתם יום חול, עם אמירת תחנון.
רק מעטים בשלים להודות באחריות המנהיגים לליקוי המאורות ההוא. כזה היה הגאון רבי ישכר טייכטאל, שהאשים את מנהיגי דור החורבן באחריות עקיפה לשפך הדמים. ואלמלא נאמרו הדברים הנוראים הללו במו פי קודשו, ספק אם מותר היה לאומרם.
מאויב לאוהב
הגר"י טייכטאל, שניספה באושוויץ בשלהי עידן השואה (ינואר 1945) בגיל 59, החל דרכו כקנאי אנטי ציוני חריף. אבל עבר לנוכח אימי השואה מהפך השקפתי – מאוייב לאוהב. אור האמת הבזיק לעיניו שעה שהסתתר כפליט נרדף בעליית גג בבודפשט, שם חיבר את ספרו 'אם הבנים שמחה', שהיה לכתב אשמה חד משמעי נגד מנהיגי העדה שנמנעו משילוח קהילותיהם ארצה: "ועתה מי מקבל האחריות בשביל אותו דם כשר, שנשפך בימינו בעוונותינו הרבים, וכמדומה לי שכל אלו המנהיגים שהיו מונעים את ישראל מלילך ולהשתתף עם הבונים [בא"י], לא יוכלו לכפר את ידיהם ולומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'".
ובמקום אחר (עמ' ל"ח) בספרו: "אפילו רבנים ורביים חסידיים [אדמו"רים], היו משוחדים בלבם, כהמרגלים, שמא יאבדו נשיאותם: לזה יש רבנות טובה, ולזה אדמו"רות טובה, ולזה עסק טוב או פאבריק [ביח"ר] טוב או משרה טובה ונכבדה – אם יילכו לא"י, יתרופף מצבם".
הקנאי האנטי ציוני שהפך ציוני נלהב, כמעט משיחי, ברוחו הגאולית של הראי"ה קוק, תוקף את חובבי הגלות: "ואל תבהל ברוחך לדון ולפסוק שאין לנו לעשות דבר בעניין הגאולה; [וש]רק נהיה בשב ואל תעשה, ולהמתין עד שיבוא המשיח... מי שיש לו מוח בקודקודו מוכרח להודות, שעתה היא העת והתקופה שעליה ניבאו נביאינו, שהגיעה עת פקידתנו... כלל גדול לכל העניינים, דתחילה נעשה אנו שלנו, ואז יעשה הקב"ה את שלו".
ובניגוד גמור למצופה מגאון שהתחנך ברוח החרדיות הסאטמרית, הוא מעניק מעמד כמעט משיחי לחלוצים החילוניים בוני הארץ. הם הם 'שלוחי דרחמנא' ו'מבשרי הגאולה', ומעשה בנין הארץ הוא 'אתחלתא דגאולה' ממש. החלוצים יקרים בעיניו אפילו מן הצדיקים שפועלים להבאת הגאולה באמצעות תיקוני חצות: "האיש הפשוט הזה שבונה את הארץ בלי שום כוונה... עושה בזה תיקון יותר גדול בעולמות עליונים, ממה שעושה איזה צדיק, אפילו גדול שבצדיקים, עם תיקון חצות שלו... דמעשי בוני הארץ דזמנינו, אפילו ח"ו יהיו בעבירה... הבניין שלהם רצוי לפני המקום".
לראיה מביא הגר"י טייכטאל את סיפור נפילתו של הגיבור יוסף טרומפלדור: "מלבד שמחבבין [החלוצים] את הארץ... מוסרים נפשם עליה, כידוע דכמה וכמה מתו בעבור הארץ... ואמרו קודם יציאת נשמתם: 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו'... נפש הישראלית שבקרבם משתוקקת לשוב למקורה".
בעקבותיו של הגר״י טייכטאל
הגר"י טייכטאל אינו היחיד. בדרכו הלכו גדולים נוספים, אלא שמפני שהיו מעטים מדי, קולם לא נשמע. כך התחולל מהפך בנפשו האדמו"ר ממונקאטש רבי ברוך יהושע רבינוביץ, חתנו ויורשו של האדמו"ר הקנאי ממונקאטש רבי חיים אלעזר שפירא (1871–1937), שתיעב את הציונות אף יותר מעויינותה של חצר סאטמר.
גם הרב רבינוביץ הפך מאוייב לאוהב. בספרו 'בינת נבונים' כתב "דברי הסבר עד כמה שניתן הדבר להסביר מפני מה שלח ה׳ את השואה ומה הלקח שאנחנו צריכים ללמוד ממנה". הרב רבינוביץ למד את הלקח, עלה ארצה, השליך את אדרת האדמור"ות הקנאית, והיה כאן לרבה הראשי של חולון, שניהל את רבנותו ברוח ציונית לעילא.
אף שרבים מהחרדים מסוייגים עדיין מן הציונות, מרביתם מבינים שהמדינה הציונית היא הערובה היחידה להמשך קיומו של העם היהודי. אולי ליבא לפומא לא גלי, אבל מרביתם רואים עצמם חלק בלתי נפרד מן המדינה הציונית: רוצים בהצלחתה, גאים בשגשוגה, כואבים את כאביה.
רק שהם טרם חצו את הרוביקון: לא תפילה, לא דגל, לא הימנון. אולי מפני שלחצות את הרוביקון מצליח רק מי שהוא יוליוס קיסר.