תוצאות הבחירות יושפעו רבות ממה שיקרה באזור אחוז החסימה. מדובר בכמה מפלגות, וכול האפשרויות פתוחות: מהאפשרות ששלוש או ארבע מפלגות לא תעבורנה, ועד האפשרות שכולן תעבורנה. זוהי הזדמנות לחזור ולהתבונן בתקווֹת השווא שנתלו באחוז החסימה.
תומכי אחוז החסימה הגבוה נהגו לרוב לחזור על הציפיות הבאות: מספר הרשימות הזוכות יפחת, המצביעים יצביעו הצבעה אסטרטגית ויימנעו מלבזבז את קולם; ולבסוף, המשילות תגבר. לאחר דור שלם של העלאות הדרגתיות, ולאחר ארבע מערכות בחירות עם אחוז חסימה גבוה יחסית, 3.25%, אפשר לומר שאפילו ציפייה אחת לא התממשה. כלום. אפס.
בחינת הנתונים בטבלה המצורפת, מבהירה שאין שום קשר בין גובה אחוז החסימה להיקף ביזבוז הקולות. הן השיא של 8.5% קולות מבוזבזים ב-2019, והן השיא הנגדי של 0.8% בלבד ב-2020, התרחשו בתקופת אחוז החסימה הגבוה. שיאים קודמים של ביזבוז קולות, 7.1% ו-6.0% היו בתקופות שונות עם אחוזי חסימה נמוכים יחסית של 2% ו-1.5%.
הנתון המטעה והחשוב ביותר, נוגע למספר הרשימות הזוכות. לכאורה ניתן לראות שאחוז החסימה הגבוה הביא לירידה מסויימת מממוצע של 12 רשימות עד למספרים חד ספרתיים בשנתיים האחרונות, לראשונה בהיסטוריה של ישראל. אולם מדובר באשליה. כי הרשימות הללו הן פיקציה. במקרים רבים מדובר ברשימות רב-מפלגתיות שרובן חסרות יציבות ומועדות להתפרקות. כחול-לבן היא אנדרטה לא מפוארת לכך. הגיע הזמן להוריד את אחוז החסימה, ולו מכיוון שהדבר בכל מקרה לא ישפיע על היציבות הרעועה ממילא, ועל בעיות המשילות התלויות בגורמים אחרים, דוגמת הייעוץ המשפטי ומערכת המשפט.
