1. "ככל שגדלה אמונתי באלוקים – גדלה שייכותי לציונות".
אמירה מדהימה זו, שיוצרת את המישוואה הפלאית הזו: אמונת אומן תמימה בבורא עולם, משמעותה הזדהות עם הרעיון הציוני - נאמרה לפני 103 שנים. היא יצאה בשנת 1919 מפיו הלמדני של גאון ישיבות ליטא באותה תקופה, רבי אברהם אליהו קפלן זצ"ל, מגדולי תנועת המוסר בדורו, שזכה לעמוד בקשרי מכתבים תורניים נלבבים עם ענקי דורו: מרן החפץ חיים, רבי מרדכי אפשטיין מסלבודקה, רבי איסר זלמן מלצר מסלוצק, רבי אריה לייב ברוידא מקלם, רבי יחזקאל סרנא מסלבודקה-חברון ואחרים מראשי עולם הישיבות דאז. בשבוע החולף, ט"ו באייר, מלאו 98 שנה להסתלקותו בחטף, והוא רק בן 34 שנה – ממש בגיל בו נקרא לישיבה של מעלה גם אביו רבי אברהם אליהו קפלן זצ"ל (שבנו נקרא על שמו).
רבי א"א קפלן (השני) מייצג קבוצה גדולה של תלמידי חכמים מן הזן החרדי, ענקי הרוח והדעת, שהזדהו הזדהות מוחלטת עם התנועה הציונית, ועם מייסדה בנימין זאב הרצל, מפני שראו בה חבל הצלה שנשלח משמים לפריצת עידן האתחלתא. רבים מהם ראו בהרצל את דמותו של מלך ישראל בן זמננו. כך למשל זקן רבי וילנא, רבי שלמה כהן, מחבר ההערות לש"ס 'חשק שלמה' המודפסות על הדף, יצא נלהב לרחובה של וילנא, עם ספר תורה בחיקו, כדי להקביל פניו של הרצל, לברך נכחו 'שחלק מכבודו לבשר ודם', והסביר: "הנה לפנינו מלך ישראל!".
2. כיום השתנה בעולם החרדי היחס כלפי הציונות והרצל, כנראה מתוך תיסכול עמוק על שדווקא היהודי החילוני הזה נשלח להביא לעם ישראל את בשורת גאולתו. היחס הזה נובע לא רק מתיסכול אלא גם מתוך בורות ואי הכרת העובדות. מחוזה המדינה הפכו אותו החרדים ל'הוזה המדינה' והפיצו כלפיו טענות מוגזמות עד שקריות: "הוא היה מתבולל", "הבן שלו היה כומר", "הוא היה אנטישמי", ועוד המצאות מדומיינות שאין קשר בינן למציאות.
כך למשל מסתובב באחרונה ברשתות החברתיות קליפ שבו 'חושף' אורי זוהר – האיש שהיה ונשאר פרחח ילדותי – ש"הרצל רצה לנצר את העם היהודי". אורי זוהר שכח לספר שאיש לא היה יודע על כך, אלמלא הוא עצמו סיפר על כך ברוב יושרתו ביומנו האישי, והוסיף שזו היתה משובת נעורים שגויה. שנתחיל אנחנו לספר את משובות הנעורים של זוהר, שכמעט לא הותיר עבירה שלא התנסה בה?
למרבה הצער הדברים פושטים גם במחננו. לא מכבר שלח לי ידיד סרוג, יוסי א', יהודי אמוני בכל רמ"ח ושס"ה, את הסרטון הנ"ל – כדי 'להבהיר' את 'פשעי' הרצל, גירסת אורי זוהר.
3. אבל גדולים אמיתיים בישראל חשבו אחרת. למשל רבי אליהו קפלן, העניק לו את התואר המכובד: "מורנו הגדול", והסביר כי הוא היה ראשון שהשמיע קבל עולם מתוך זקיפות קומה יהודית את צמד המלים: 'עברי אנוכי': עד הרצל היינו "לא עם, לא עדה, כי אם עדר כבשים שמובלים לשחיטה... או תולעת שנרמסת לאורך הדורות... עד שקרא הרצל לבני עמנו: 'אסירים, צאו! אשר בחושך, היגלו!'" – דברי הגרא"א קפלן.
4. ההיסטוריון והאספן משה נחמני אמר השבוע, לרגל יום הולדתו של הרצל, י' באייר, כי כל הנאצות השקריות מושתתות על כפיות טובה ובורות: "כפיות טובה - כי בזכות הרצל ניצלו רבבות יהודים מהשמדה. התנועה הציונית שחולל, הניעה אותם יהודים לעלות ארצה מבעוד מועד. ובזכות הרצל ניצלו רבבות מהתבוללות. למשל, מקס נורדוי, ממנהיגי הציונות, היה אחד מיני רבים שעמדו כבר עם רגל אחת מחוץ לעולם היהודי, ואילולא החזירה אותם הציונות למחנה ישראל, הם היו אובדים לנצח.
"והבורות היא הן ביחס להרצל, שגדל בצילו של סבא חרדי, ובעצמו גילה זיקה חמה מאוד ליהדות ולמסורת, והן בהכרת ההיסטוריה של יחס הציבור החרדי בארץ כלפיו. בחיי הרצל, החרדים בארץ אהבו והעריצו אותו, ואף ראו בו גואל ומושיע. הם הצטערו, כמובן, על אורח חייו החילוני, אולם הדבר לא פגם בהערצתם אותו. רוב החרדים בארץ, ובהם רבנים חשובים בעדה האשכנזית והספרדית, תלו תקוות מרובות בפעילותו הציונית, וכשנפטר – הספידו אותו ברוב עם בבתי הכנסיות ברחבי הארץ".
"...כשהגיעה הבשורה המרה על פטירתו של הרצל, לאוזני רבי שמואל סלנט, רבם של החרדים בירושלים, הוא 'בכה בכי רב'. הרב סלנט הטיל על אחד מעוזריו שליחות סודית: לשלוח מברק תנחומים למשרד הציוני בווינה. אבל מחוץ לירושלים העזו החרדים בארץ להפגין בגלוי את אהבתם והערצתם להרצל.
"למשל המושבה פתח תקוה, מושבה חרדית שהוקמה בידי אברכים מהישוב הישן בשיתוף עם עולים מהונגריה. מנהיגיה הצטרפו לתנועה הציונית, היו מלאי הערצה כלפי המנהיג הציוני. עד כדי כך, שכשהרצל נפטר, הציעו שכל הילדים שיוולדו באותה שנה, יקראו להם 'הרצל'. אפשר ללמוד מכך, עד כמה דמותו של הרצל היתה יקרה לכולם, ל'חופשים' ולחרדים כאחד".
5. בימינו, ימי ירידת הדורות, נגררים אפילו סרוגים תועי דרך, אחר התיסכול החרדי, ושוכחים שההיפך הוא הנכון: "ככל שגדלה אמונתי באלוקים – גדלה שייכותי לציונות".