עוד הרבה לפני השלום הרשמי עם מרוקו, הצלחתי לנרמל איתה יחסים ברמה האישית. בשנה האחרונה זכיתי לקחת חלק בחבורה משמעותית של מובילי ויוצרות תרבות, כעמיתים במכון מנדל למנהיגות. בכל שבוע היינו מפנים יום ונפגשים כחבורה של אינדיבידואלים, שהפכה לאינדיבידואל של חבורה. כל אחד מהחברים בה הוא השראה גדולה, אבל אלו שעסקו במורשת המרוקאית, הפעימו אותי לגמרי.
עם אחת מהן, היוצרת הרב תחומית נטע אלקיים, רציתי לסגור עוד בתחילת השנה למימונה בגולה, בימי טרום הקורונה הנפלאים. אבל את תשובתה לא אשכח: "אני מוכנה לבוא אלייך בכיף 364 ימים בשנה, בכל שעה ולמה שתרצה, חוץ מהמימונה. זה תאריך שממסגר את התרבות העשירה שלנו למופלטות וקולולו, ואינני מתכוונת לתת יד לכך".
התשובה הזו הדהדה בי במשך כל השנה, כשנחשפנו לרבדים השונים והעמוקים של תרבות מרוקו, שגרמו לי לעיתים קרובות לקנאת סופרים כה עזה, שדחפה אותי בסופו של דבר גם לחקור את השורשים הרוסיים העשירים לא פחות. את הרבדים האלה ראינו במסע הגעגוע שאופף את העשייה האמנותית של רבים מהקבוצה, געגוע למקום שלא נולדו בו פיזית, אבל נטועים בו רוחנית.
ויכוח בן 104 שנה
אחד מהם הוא ד"ר דוד גדג', היסטוריון וחבר סגל, שעוסק בחשיפת אוצרות מהעבר והבאתם אל ההווה, וחתום על חלק ניכר מתוך המהפכה וההתעוררות התרבותית המרוקאית. למרות היותו נורמלי וסאחי לחלוטין, הבן אדם שומע קולות רחוקים מהעבר, ומגביר להם את התדר להווה, בשביל להנכיח אותם לעתיד.
הלהט שלו הוביל לטנג'יר של 1916, לעיתון הצרפתי La Liberté – החירות - שעסק בין היתר בוויכוח סוער שקרע את הקהילה היהודית הקטנה על אופי התרבות והחינוך היהודי, זה שאמור לקנות אחיזה בתכניות הלימודים של בתי הספר היהודיים במרוקו. מסתבר שבמשך שנה, התווכחו אינטלקטואלים מרוקאים יהודים - שנעו בין מרקש לניו יורק וארגנטינה ושאר העולם - מעל דפי העיתון המצהיב על הגישות השונות והראויות, משמרנות ומסורתיות ועד אוניברסליות ושילוב דת ולאומיות. 100 שנה לפני שהומצאה המילה 'הדתה', ולפני שקואליציות התפרקו בגלל לימודי ליבה, כבר דנו בהם בעיתון הטנג׳יראי, בטיעונים מעמיקים ובדיון מכבד שכבר לא תמצאו כמוהו בישראל.
ד"ר גדג' שם את ידו על העותקים המתפוררים, תירגם והנגיש אותם לעברית בפעם הראשונה, ובכך זכינו להיחשף לוויכוח כה אקטואלי, שלא להאמין שכבר 104 שנים מתנהל ללא הכרעה וללא גבולות גאוגרפיים בין צפון אפריקה, צפון אמריקה וצפון תל אביב.
הגילוי הקדום הזה עורר ויכוחי המשך והדים רבים בקבוצה, ובעקבות הלימוד המשותף הציע ד"ר גדג' - בהתנדבות מוחלטת ומחוץ למחויבות של דרישות המכון - לצלול כחבורה לעומק הטקסטים ולהעניק את הפרספקטיבה של כל אחד מאיתנו לעניין. כל אחד ואחת בתחומו, בין אם במילים, בלחנים, במשיכות מכחול או סתם תווים ומחשבות.
ההיענות הייתה מוחלטת. כולם ששו לקחת חלק באוצר הבלום הזה, וכמו קולומבוס רגע אחרי שגילה את אמריקה, לחקור את הכתוב לאורכו ולרוחבו, לצלול לתוך הראש של מואיז נהון ולתגובה של לוסיוס, ולהמשיך את המחלוקת שלהם מטנג'יר 1916 היישר לירושלים 2020.
וכך המילים שכמעט ונשכחו בעבר, קיבלו צורה עדכנית בהווה, והיצירות האישיות של כולנו הפכו לאסופה מושקעת שמסכמת, ולו במעט, את התהליך שעברנו במהלך השנה. תהליך שלא פוחד מדעות שונות, אלא מעריך מחלוקות ונותן ביטוי לעמדות מגוונות. עם חלקן אפשר להסכים ועם החלק השני ממש לא, וזה בדיוק מה שהופך את האסופה הזו לפנינה שמאגדת בתוכה את כל המנעד הרחב שקיים. במובן מסויים, היא הרנטגן הטוב ביותר שניתן לקבוצת העילית שלנו, שנעה על ציר שנדמה שלעולם לא ייפגש, וזה בעצם היתרון הגדול שלה.
מסע חיפוש אינסופי
וכך הפך ויכוח מרוקאי בן מאה שנה, לפסיפס עדין של החברה הישראלית הנוכחית - כשבספר אחד שוכן ציור של מתנחל מבת עין לצד מאמר של תל אביבי טיפוסי, רבה להט"בית רפורמית לצד רב קהילה אורתודוקסי, חיבור נדיר שבין עיתונאית ממוצא טוניסאי למחזה הקראה של דוקטורנטית ממוסקבה, ואפילו טקסט של אנוכי הקטן על מהותו הנוכחית של החינוך היהודי. ודווקא במקום מלא הניגודים הזה, נוצרה סוג של סינתזה שמאפשרת לכל הקסם הזה להתרחש. אפילו המוציאים לאור של עיתון 'החירות' La Liberté, לא העלו בדעתם שהם יהיו רלוונטיים מאי פעם ומחוץ לגבולות טנג'יר הקטנה.
אבל ד"ר עקשן מבית שאן החליט לא לוותר ולהוציאם שוב לאור, הפעם באופן אחר ולא פחות משמעותי. ויותר מכך שזו אסופה נהדרת, היא מגדלור ודחפור לגילוי שורשים, בעבודה סיזיפית וקשה. לגלות את האוצרות המסתתרים בתוך ארכיונים ועליות גג, שקיימים בזיכרונות של הסבתא ובתמונות המצהיבות באלבום של סבא, שמהווים את הבסיס של כולנו פה.
ההון התרבותי שהגיע מכל קצוות תבל, אסור שייעלם. להיפך, עצם החיבור בין העבר הנסתר, ההווה הגלוי והעתיד הלא ברור הוא מסע החיפוש האינסופי והבין דורי הזה. דוד גדג' הוא לא היסטוריון אקדמי זניח, אלא מחיה נפשות מודרני. כזה ששולה מתהום הנשייה אוצרות תרבות שערכם לא יסולא בפז, וחושף אותם לרבים.
בכל אחד מאיתנו יש גדג' קטן, והחירות לבחור מתחילה קודם כל בנו, בשביל שנוכל להעניק אותם אח"כ לעולם כולו.
ערב ההשקה לאסופה התקיים בחמישי, וניתן לצפות בו ולהורידו חינם באתר המכון.