ספורט

כי אשמרה שבת בדרך לסגנות אלופת אירופה

רועי שרוני, חבר הנהלת אליצור ישראל והנהלת איגוד הכדורסל, משתף את 'מצב הרוח' ביומן מסע לכרתים של נבחרת עתודה 2023

  • רועי שרוני
  • פורסם 20/07/23
  • 12:02
  • עודכן 23/07/23
צילום: איגוד הכדורסל ואתר פיב"א

נתחיל מהסוף: נבחרת העתודה של ישראל (U20), סיימה מסע מפואר כסגנית אלופת אירופה (מקום שני), כנגד כל הסיכויים וכל תחזיות ההימורים. ואני הייתי שם.

ועכשיו מהתחלה. לפני כחודשיים נתבקשתי על ידי ידידיי באליצור ישראל, לצאת כראש משלחת מטעם איגוד הכדורסל, בו אני משמש כחבר הנהלת מטעם אליצור ישראל.

התשובה הראשונית שלי היתה 'לא!!!' חד וברור.

אך מסע השכנועים של ידידיי לדרך באליצור ישראל רק החל אז, ובסיומו מצאתי את עצמי מאשר, בחשש רב, את השתתפותי.

בעודי ממתין לטיסה להפתעתי אני מוצא את ידידיי איתי על המטוס באותה טיסה. לשאלתי "מה נסגר?" ענו לי: "באנו להנעים לך את השבת".

הטיסה היתה ביום ששי. הייתי מצוייד בשתי מזוודות: מזוודת האוכל הכשר והאוכל לשבת, שקלה 31 ק"ג (בעוד שהמקסימום המותר הוא 23 ק"ג), אבל אני לא הייתי מוכן לוותר על ארוחה טובה לפחות בליל שבת. למרבה המזל המסוע קרס והעבירו את המזוודה ידנית ללא בדיקת משקל, ללמדך ששלוחי מצווה אינם ניזוקים.

קידוש לנבחרת הטורקית

קצת על הנבחרת: נבחרת ישראל הורכבה מהשחקנים הטובים ביותר בארץ עד גיל 20, ביניהם כוכב הנבחרת נועם יעקב (שחקן הפועל ירושלים בתשפ"ג ווילרבאן בתשפ"ד); שחקן מתאזרח בגובה 2.11 העונה לשם דני וולף, וכן שחקני אליצור, אריאל איזיק ואבנר דרור, מאליצור נתניה; ויובל לוין, מאליצור שומרון.

נחתנו בשלום. הנסיעה לאולם מתקיימת בליווי משטרתי, ברחובות שנסגרו. הבנתי שאנחנו בני מלכים. זכינו לליווי מלכותי. בשעה 19:00 אני חוזר לבד עם אחד מאנשי הביטחון, להתארגן לשבת.

שבת כבר בפתח. הדלקתי נרות בתוך כוס במרפסת, ובמקביל הדלקתי את שתי המנורות ליד המיטה כך שאין חשש לברכה לבטלה. 'דבק חבלה' הותקן בדלת הכניסה, וגם על נורת התאורה במקרר. הנחתי את הכרטיס הפלסטי בתוך מחולל האורות, והפקדתי כרטיס נוסף אצל המאבטח היווני, לאחר שהבהרתי שבמקרה שהדבק לא יחזיק מעמד, יהיה עליו להיכנס לפעולה.

צוות המשלחת בראשות המאמן אלעד חסין (רביעי משמאל) צילום: איגוד הכדורסל

אבל בכך לא תמו התלאות. לנוח במרפסת בשבת אי אפשר, מפני שהמזגן כבה כשפותחים את הדלת. אני מחליט החלטה שתסתבר בהמשך כגרועה – להתקין את המזגן על 22 מעלות לכל השבת. בסוף ישנתי עם מעיל שלמזלי הבאתי מבעוד מועד.

בחדר אוכל של הנבחרות ישבנו בסמוך לנבחרת הטורקית. עשינו קידוש (ה') לנבחרת. היה מרגש. בירכתי על החלות והעברתי לכולם. אבל דקה אחר כך הבנתי, שהכשרות שלי ושלהם אינה אותו דבר, ונאלצתי לאהוב כל אדם באשר הוא אדם מבלי הבדלי סוגי בישול, מוצרי יסוד או תיבלון.

האמת היה לי קשה, לראות בשר וחלב נאכל לתיאבון; פסטרמות עם גבינ"צ בבופה, ואני מסתכל מסביבי ומסתבר שאני השונה מכולם. מבפנים הנשמה שלי צועקת: היי, רק הרגע עשינו קידוש, בירכנו על החלות. אבל הקול לא יצא. כי אחים אנחנו וזו הבחירה שלהם.

לאחר הארוחה יצאתי לטייל עם ידידי מאליצור. טיול של שבת עד 2000 אמה בקו אווירי, ללא אביזרים נילווים, ובכל כמה צעדים בודקים שאנחנו בתחום הבטוח של תחום שבת.

משמיים סידרו הפוגה במשחק

שבת בבוקר. לאחר תפילת שחרית ירדתי לחדר אוכל כדי להיות עם כולם, וכשהשחקנים יצאו לאימון, עליתי להתפלל מוסף ולעשות קידוש של בוקר.

המשחק הראשון נקבע למוצאי שבת שעה 21:00. בכרתים יוצאת בשבת ב-21:22. מה עושים? איך מגיעים לאולם, שנמצא במרחק 10 ק"מ? הרי ללכת ברגל לא ניתן בגלל סוגיית תחום שבת. אז מחכים למוצאי שבת. אני מוצא את עצמי לבד במלון, מונה כוכבים בשמים. אך נראים שלושה, ואני מחליף בגדים עושה הבדלה מסתבר שבקבוק היין הקטן האחרון שנשאר לי פג תוקף לפני חצי שנה אמרתי "מי שאמר ליין שיחמיץ יאמר ליין שיהיה טעים" – קראתי לזה נס היין הקטן.

המשחק נגד טורקיה כבר התחיל ואני נאלץ לסמוך על ידידיי שאוספים אותי בדרך למשחק. אל אל ישראל...

אני מגיע כמה דקות בלבד לפני סוף המחצית. מסתבר שהסל לא היה מעוגן לרצפה. במצב של 6 נקודות הפרש לנו, הופסק המשחק לדקות ארוכות, ואני מבין ש'מישהו מלמעלה', סידר את העניין על מנת שאספיק להיות בחלק ניכר של המשחק.

לשמחתנו המשחק נגמר בתוצאה 86-70 לישראל. זוהי פתיחה מטורפת על הטורקים שהיו בין ארבעת המועמדים לזכות בטורניר.

הצוות עם הנבחרת בטקס חלוקת המדליות. צילום: איגוד הכדורסל ואתר פיב"א

ביום ראשון הזמנתי אוכל ממסעדת יאמאניס, אוכל ישראלי טעים וביתי. איריס הבעלים ואני, התכתבנו כל יום כדי לקבוע את שעת המשלוח שתתאים לזמני ארוחת הצהרים של השחקנים.

היה חשוב לי לעבור איתם הכול. נכחתי בכל תדריך , אימון או ארוחה, גם כשהיה קשה. בארוחות הגעתי עם שקית אוכל שהכנתי בחדר  וכלים חד פעמיים.

בהמשך השבוע נרשמו שני הפסדים רצופים לאיטליה ולבלגיה, והלחץ בנבחרת נתן אותותיו.

המטרה עכשיו להישאר בדרג א'. משחק 4 יוצא לדרך נגד ספרד. ניצחנו בתוצאה 59-52. הספרדים שגם הם היו אחת מארבע המועמדות לכתר, היו בשוֹק, וגם בארץ, התקשורת שכבר הספידה את הנבחרת, התחילה לגלות עניין.

הלחץ ירד. עמדנו במשימה להישאר בדרג א'. אנחנו בין 8 הגדולות.

במשחק רבע הגמר נגד גרמניה. ישראל מנצחת 75-64.

להרגיש סיוון רהב מאיר ל-5 דקות

משחק חצי הגמר נקבע לשבת, נגד בלגיה. אני מחכה בעצבנות לראות מתי יתקיים המשחק. התפללתי שייפתח במוצ"ש, אבל היוונים נשארו יוונים והמשחק נקבע ל-18:30. התחושה הראשונית שלי הייתה שגם לאבותינו הייתה בעיה עם היוונים והשבת... אבל עם ישראל חי ומשתדל לשמור שבת (כל אחד בדרכו).

אני מתקשר להורים שלי לפני שבת לומר שבת שלום, ומבקש מאבא שלי ( גבאי בית הכנסת)  שידאג לברך משברך לנבחרת כשמוציאים ספר תורה  , אבא שואל מתי המשחק אמרתי בשבת , הוא נעשה שקט, קלט את העניין , והבטיח בלי נדר לברך את הנבחרת בין הברכה לשלום מדינה לבין משברך לחיילי צה"ל - בכל זאת נבחרת זו שליחות.    

ההורים של השחקנים מוזמנים לקידוש עם הנבחרת. מישהו שואל אותי אם אני משגיח הכשרות. אני מבין את הקיטלוג וחושב שהגזמנו. אם יש לי כיפה על הראש וציציות בחוץ, אני יכול להיות הכל - אז למה לקטלג? עניתי בענווה רבה שאני ראש המשלחת. לא בטוח שהצלחתי לשכנע.

אחרי הקידוש אמרתי דבר תורה שהכנתי מראש לפרשת מטות–מסעי. ההשוואה ברורה: המסע לארץ המובטחת מול המסע של השחקנים בטורניר. הרגשתי סיוון רהב מאיר ל-5 דקות, וכל השבת חשבתי אם מותר לי לבקש ממי שצילם, שישלח לי את הסרטון (אם תמצאו היתר, אשמח לקבל בכתב).

כאמור, בחצי הגמר שהתקיים בשבת, פגשנו את בלגיה. לפני שהשחקנים יצאו למשחק, איחלתי להם בהצלחה עם חיבוק חם וברכת שבת שלום. בלב שיננתי: "בכל יהודי יש ניצוץ שמתי שהוא יידלק".

בשעת המשחק, ב-18:30, הלכתי להתפלל מנחה. באותו רגע ממש, ג'אמפ-בול באולם. הרגשתי כמו בתפילת נעילה שמכוונים לזמן מוגדר בדיוק. לאחר מכן קראתי תהילים של שבת.

רועי עם נעם יעקב, הכוכב של הנבחרת. צילום: איגוד הכדורסל

בשלב מסויים מצאתי את עצמי מטייל בחדר הלוך ושוב. וכשקלטתי שאני כבר 15 דקות מתנהל ככה, ירדתי ללובי לסעודה שלישית: כוס מים ועוגיות מזונות עם ריבה שהבת שלי הכינה. אני מתחיל לחפש שלושה כוכבים אך עדיין השמים בהירים. בשעה 20:54 עוברת לידי נציגת פיב"א שבמלון ואומרת לי 'מזל טוב' עם חיוך, מבלי להוסיף מילה. הבנתי שמותר לי לשמוח. שזה רק רמז שניצחנו.

הרגשתי תחושת עונג (שבת), כאילו הודיעו לי שנולדה לי נכדה בהיותי בחדר ההמתנה. שמחתי מאוד כלפי חוץ, אבל בלב חשבתי שניצחנו בשבת - והרגשות מתערבבים.

השחקנים חוזרים. אני לבוש עדיין בגדי שבת. אנחנו יוצרים מעגל ריקוד של אחווה, ואני מרגיש שכולנו יחד במעגל שווים, למרות הדעות השונות; והפעם אני זה שצריך לדעת להתחבר...

הצוות המקצועי כלל את המאמן אלעד חסין. עוזריו עמית שרף ויואב שמיר, גד הספורטראפיסט, מור מאמן הכושר, עידן הפסיכולוג, חזי הוכמן מנהל הנבחרת ופיני גרשון המנהל המקצועי באיגוד. בישיבות איתם, כשעצמתי עיניים, נראה היה שאני יושב בבית המדרש של התנא הגדול ר' פנחס בן גרשון, ותלמידי חכמים נוצחים זה את זה בהלכה.

תורה שלמה. אם תשאלו למה אנחנו סגני אלופת אירופה, התשובה היא כי היה לנו את צוות המאמנים הטוב ביותר בטורניר. 100 אחוז של ידע מזוקק, הכנה של שעות ללא שינה בלתי נתפסת, סטטיסטיקה מדוייקת, מדע מדוייק - זאת תורת הכדורסל וזר לא יבין זאת. התעוררתי והם עדיין בשלהם. נוצחים ונוגחים ומחדדין זה את זה בהלכה והכל לשם שמיים.

אלו בוכים בכסף, אלו צוהלים בארד

יום ראשון. הרגע הגדול הגיע. משחק על הזהב, מול צרפת. מדלייה יש וההשאלה היא רק - איזו. השחקנים כל כך רוצים, אבל הכל כתוב למעלה, ותפקידנו להוציא מן הכוח אל הפועל. המשחק נגמר. הפסדנו אחרי הארכה.

בבית המדרש של המאמנים עלתה שאלה מה יותר משמח: מדליית ארד או מדליית כסף? סיימנו במקום שני, ממררים בבכי, בעוד שהיוונים במקום שלישי וצוהלים משמחה. נפסק איפוא להלכה, שאין ספק ששמחים יותר כשמקבלים מדליית ארד.

ישראל סגנית אלופת אירופה. תם הטקס.

אז מה היה לנו שם? אני שט לי במחשבות ברגע שאחרי, ומתבונן על מה שהיה. אולי בצורה ילדותית, אולי במחשבה גלותית, אך זה מה שעלה לי בראש וזה המסע שלי.

ניצחנו את טורקיה - היה כיף, אני לא מת על ארדואן.

ניצחנו את ספרד - החזרנו להם קצת על גלות ספרד.

ניצחנו את גרמניה - לא צריך להסביר.

ניצחנו את הבלגים - הם הרי עושים לנו צרות באו"ם.

עכשיו ביוון אני הולך עם כיפה וציצית (הלוואי ויכולתי גם לשים תפילין) ולוחץ ידיים לנבחרת היוונית שהם במקום השלישי. אני מוחל להם על העבר, בזכות המאבטח אדוניס, שבשבת אירח לי לחברה, וסיפר לי כמה הם מעריצים את מדינת ישראל  - הבנתי שכיום הם בעדנו.

יומן המסע האישי שלי היה אמור להיגמר כאן עם תמונה של הקבוצה, דגל ישראל, וקבלת פנים עם מיקי זוהר שר הספורט שתוכננה להיות בנתב"ג.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. נתקענו בשדה התעופה עם עיכוב של מעל 4 שעות עם מאות ישראלים שרק רוצים לחזור הביתה ותקועים ללא מיזוג אוויר נורמלי. מזיעים את החיים ואנחנו מחייכים ושמחים, מאוחדים מתמיד ועם מדליית כסף על החזה וגאווה גדולה בלב.

אל אל ישראל, ובא לציון גואל.

תגובות