היום השמיני היום בו נחנך המשכן, הינו אחד הימים השמחים שהיו לעם ישראל, יום שכולו חגיגת חנוכת המשכן, שכל כך הרבה התאמצו בבנייתו. כדי להגיע ליופי והדר זה, עם ישראל התגייס: תרמו עניים ועשירים, בנו, עשו, יצקו, ארגו, הכינו.
והנה מתקרב היום הגדול משה בונה ומפרק את המשכן שבעה פעמים במשך שבעה ימים. וביום השמיני אהרון מקריב את קרבנות הציבור, מדליק את המנורה ומברך את העם.
עבודת הכהן הגדול מתאפיינת בכך שמצד אחד הוא איש כללי, ומצד שני הינו איש פרטי: איש כללי שנבחר להיות הדמות שמחברת בין ישראל לאלוקיו, לשמש כהן גדול שנכנס לפני ולפנים, זורק את הדם ומקטיר את הקטורת לכפר על העם. מצד שני הוא איש פרטי. אנו מוצאים שגם ביום השמיני יום חנוכת המשכן וגם ביום הכיפורים, המצווה שלו היא קודם כל לכפר עליו ועל בניו, ורק אחר כך על עם ישראל.
האחריות הפרטית מתבארת יותר בציווי לקחת את הקורבן מהקופה הפרטית של הכהן הגדול: "קח לך עגל לחטאת... ושור ואיל לשלמים". 'לךָ' - דווקא משל עצמך .
ומה טעם יש בדבר? למה התורה נכנסת לשאלת המימון של הקורבנות האישיים של הכהן הגדול? מה איכפת אם הקרבן נקנה מכספו האישי או הקופה הציבורית ?
אלא נראה שהקב"ה רוצה משלך. לא רק "רחמנא ליבא בעי", אלא יותר. הקב"ה רוצה לא רק אותך אלא את הקניין אישי שלך. דברים שאולי היינו מתביישים לבקש או לכתוב, כאן התורה מבקשת במפורש, דווקא משום שצדיקים ממונם חביב עליהם מגופם. כאן מגיע הציווי משל עצמו: "כביכול משלך אני רוצה יותר", ועד שהכהן הגדול לא יביא את עצמו האישי, הקנייני, הקרבן פסול. הקב"ה דורש את הנתינה האישית ומתוך כך תהיה התעלות לעמדה הציבורית. הכפרה אינה טקס חיצוני. יש כאן רוממות אמיתית של הנפש הפרטית, ומתוך כך החיבור אל הכלל: "לך משלך, ויקחו אליך משל צבור, דברי רבי יאשיה. ר' יונתן אומר, בין קח לך בין ויקחו אליך, משל צבור. ומה תלמוד לומר קח לך? כביכול משלך אני רוצה יותר משלהם" (יומא ג' ע"ב).
מצינו בגמרא מחלוקת לגבי ציוויים מסוימים, כמו קח לך סמים או עשה לך חצוצרות כסף. אבל ביום החנוכה יום המילואים, וביום הכיפורים, לכולי עלמא הקורבנות הם משל כהן גדול.
בעוד כחודש בליל הסדר אנו נסב אל שולחננו עם משפחותנו. בקערה יהיו המצות שהם מצווה מהתורה, ואם נזכה לשמחה שלימה, יהיה גם בקערה בשר זבח שלמים וקרבן פסח יחד עם המרור, שיהיו שלמים ועולה גדולה לה'. כדי שנוכל לקיים בשלימות את הסדר כהלכתו, נצטרך לקיים לפני כן את כל דכפין יתי וייכול. כדי שנזכה למדרגה של 'משל עצמו', נהגו ישראל לתת משל עצמם במצוות קמחא דפסחא. וכך, כל מי שטורח ונותן מקניינו ומממונו, יזכה בעצמו להיות שותף בכפרה ובמעין קורבן עולה של עם ישראל.
הרב רחמים נסימי, יו"ר רשת הגרעינים התורנים שעלי תורה